תסמונת המולך הישראלית

כשדת נעלמת, דתות אחרות תופסות את מקומה. הן מחקות את הצורות והטקסים שלה, ללא התוכן. הן אמונות ללא אלים, מלבד עצמנו - וללא שטנים, מלבד עצמנו.

תחת איום הטרור האיסלאמי, האמונות הפוסט-דתיות של העולם החופשי מציגות דרמה נטולת אלוהים, שבה הן משחקות כל אחת בתורה תפקידים דתיים עתיקים בלי הדת עצמה. והתפקיד הזדוני מכולם הוא זה של הקדוש המעונה המקריב את עצמו על מזבח העליונות המוסרית של ההומניזם.

כשאנשים כאלה ניצבים אל מול אלימות עדתית וכיתתית, הם נסוגים אל אוניברסליזם שאף אחד מלבדם אינו שותף לו. "אנחנו כואבים את כאבכם", הם זועקים. "הילדים שלנו הם בדיוק כמו הילדים שלכם". אם הרגש הזה היה הדדי, אולי היתה לו משמעות. אבל הוא לא נענה ברגש זהה מהצד השני. הוא בסך הכל אקט חסר-משמעות של מות קדושים הומניסטי.

חברה נעלה מוסרית לא מתאמצת לטפס לעמדה עדיפה של מוסר אוניברסליסטי. ריסון נצחי במלחמה הוא לא הדבר שהופך חברה אחת לנעלה על השנייה. הוא המתכון להכחדה, במוקדם או במאוחר, של כל מה שלחברה הזאת יש להציע לעצמה ולעולם. 

המרכיבים שהופכים חברה אחת לנעלה על השנייה נמצאים בתרבות שלה, באמנויות ובמדעים, במקורות ההשראה הדתיים, בהישגים ההנדסיים, במחקר הרפואי, בשירים ובפיוטים, בשורשים שלה בעבר ובחזון שלה לעתיד. חברה נעלה מוסרית שומרת על הדברים האלה על-ידי הגנתם מפני פולשים ואויבים.

צדקה מתחילה מבית. וכך גם מוסריות.

חברה שהיא מוסרית מכדי להגן על עצמה היא בלתי מוסרית, כי היא אינה מסוגלת לשמור על מקורות המוסריות שלה.

חברה מוסרית אינה חושפת את אנשיה לסכנה במקום להגן עליהם. אם היא נוהגת כך, בשם מושג מעוות כלשהו של התנהלות אתית כלפי האויב, היא לא חברה מוסרית. היא חברה נטולת מוסר.

חברות מוסריות מאפשרות לאנשיהן להיות מוסריים בכך שהן נושאות בנטל ההגנה עליהם. חברה שמשתמטת מהנטל הזה ודורשת מאנשיה להיות מוסריים באמצעות נשיאה בסבל, בין אם מקורו בפשע או בטרור, היא חברה שמציבה בפניהם את הבחירה אם להפוך למפלצות או לקדושים מעונים.

זו לא התנהגות של חברה מוסרית, אלא של חברה שנגועה באינסטינקט של הרס-עצמי, שמפארת את מות הקדושים הריקני של העליונות המוסרית.

ממשלה שלא מגינה על אזרחיה ולא מאפשרת להם להגן על עצמם היא לא מוסרית; היא הרסנית. היא דורשת שהאזרחים ימותו מות קדושים בשם תפיסה אתית שמכלה את עצמה, בכך שהיא מוליכה להכחדתם או להפיכתם למפלצות שנאלצות לדחות כל ערך אנושי במטרה לשרוד.

חברה מוסרית אינה מאמצת הקרבה עצמית לשום מטרה מלבד הבטחת המשכיותה-שלה. 

במסורת היהודית, אדם שמת על קידוש השם בחר במוות פיזי כדי להנציח את הרעיון הדתי שהיה גם זהות לאומית. הוא העדיף דרך מוות שתשאיר בחיים את זהותו הדתית והלאומית, על פני חיים מתים שיאפשרו לו אישית לשרוד אבל ימחקו את העם שלו.

מְקַדֵש השם היהודי החדש בוחר במות קדושים הומניסטי ונטול-דת. הוא מת כדי להוכיח את העליונות המוסרית של עמו. זו הקרבה עצמית בלי משמעות ובלי עתיד. אפשר לשמוע בה את הד קריאתו של מוהנדס גנדי אל היהודים, שיילכו מרצון לתאי הגזים ללא התנגדות כדי לנסח בכך אמירה מוסרית.

ההתבטאות המטורפת הזאת של גנדי בזכות רצח עם, הפכה עכשיו למיינסטרים בחוגים יהודיים.

אחד מרבני סאטמר עורר תגובות נזעמות כשקרא לרצח שלושת הנערים עונש משמיים. אבל איפה היה הזעם כשיהודים שנרצחו כונו "קורבנות השלום"?

אם הרב מסאטמר לפחות אומר משהו בשאלה מי הורג ולמה, מהי התיאולוגיה של קורבנות השלום? למה ישראלים ממשיכים להירצח בשם איזה רעיון מופשט של שלום שלעולם לא מגיע? לאיזו אלוהות דיפלומטית הם מוקרבים? מה פשר התיאולוגיה המוזרה הזאת שנכנסה לבית הדת ומקדשת את מותם המיותר של ילדים?

הרב מסאטמר מאמין שהוא יודע למה ילדים יהודים נאלצים למות. התיאוקרטים של החמאס יודעים למה ילדים יהודים חייבים להירצח. אבל ההנהגה הישראלית נמצאת תחת שעבוד למולך הומניסטי שדורש שהילדים ימותו כדי להוכיח את עליונותנו המוסרית לכל העולם. רק אם נאפשר לילדינו לעלות על המזבח כמנחות עשנות לאל המת של האתיקה האוניברסלית, נזכה בגאולה.

הגאולה עדיין לא הגיעה. אינספור קורבנות שלום כבר הועלו על המזבח; אבל לא רק השלום, אלא גם ההכרה שישראל תמיד היתה הצד המוסרי במלחמה נגד המחבלים המוסלמים - שניהם רחוקים עכשיו מאי-פעם. רק שבישראל, הוגי הדעות המובילים ומובילי האומה הדעתנים נותרים משוכנעים שזה קורה רק מפני שלא מספיק קדושים מעונים הוקרבו לשם העליונות המוסרית.

אולי אם תל אביב תיהרס בפצצה גרעינית ולהבות של שואה חדשה יעלו השמימה, העולם סוף-סוף יבין שהישראלים עשו כמיטב יכולתם להיות נחמדים לאויביהם. ואם לא, תמיד יש עוד מיליונים שאפשר להעלות על מוקד האוניברסליזם כדי לרצות את האל שיצר האדם במו-ידיו, אליל המוסריות שלנו-עצמנו.

יש מינון חולני של סדיזם ומזוכיזם באמונה נטולת-האמונה הזאת, שחסידיה מייסרים את עצמם כמו הכוהנים הפגאניים של פעם. משטרת ישראל רק מודיעה על כמה מעצרים, ומיד כל הוגי הדעות הנאורים מזנקים וקוראים לצעדים נוקשים וקשוחים עוד יותר, כולל עונש מוות, שלא מוטל אפילו על מחבלים מוסלמים. לאחר שקשרו באופן נלעג את זהותם לשכנוע עצמי בעליונותם המוסרית (אף פעם לא דבר שאפשר לסמוך עליו אצל בני אדם), הם יהרגו את אחיהם שלהם כדי לשמר את ההזיה הזולה הזאת, שמחייבת הקרבה עצמית בקנה מידה לאומי.

לאחר שיצרנו אמונה דתית בעליונות המוסרית של עצמנו, אנחנו חייבים להיות נכונים למות ולהרוג אחרים בשמה. אלה לא קורבנות שלום. זה מוות על קידוש עליונות מוסרית שניתנת להוכחה רק על-ידי הליכתנו כקורבנות לרצח המוני. רעיון כזה הוא סטייה מעוותת הן מהדת שלנו כיהודים והן מהציונות כתנועה פוליטית.

כדי שישראל והעם היהודי יוכלו לשרוד, הציווי המזוכיסטי הזה חייב למות. במקום להקריב את ילדינו ל"תיקון עולם", אתיקה אוניברסליסטית ושכנוע בעליונותנו המוסרית, הגיע הזמן שנקום ונקריב את הדברים האלה על המזבח כדי שילדינו יחיו. בואו ונשליך את כל אלה בערימה על מזבחות לבנו ונעלה אותם באש. בואו וניקח את הרעיונות והספרים, ומעל לכל, את התפיסה השקרית שאנחנו טובים יותר בזכות הקרבתנו העצמית, ונסתכל עליהם נעלמים בעשן.

רק כשהדברים האלה ייכחדו, נוכל להיות יהודים או ציונים. כל עוד הם חיים בתוכנו, הדבר שבו אנחנו מאמינים ושאותו אנחנו עובדים הוא תסמונת סטוקהולם, שלפיה חובה עלינו לספוג התעללות ורצח כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו אנשים טובים ושההתעללות לא משפיעה לרעה על נשמתנו. ככל שמתעללים בנו יותר, כך אנחנו משתכנעים יותר שזה מגיע לנו ומברכים יותר על ההתעללות הזאת, כדי להפריך את התפיסה שהיא מגיעה לנו.

זה מעגל שוטה שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להירצח כדי להוכיח שלא מגיע לנו להירצח; שבו אנחנו שונאים את עצמנו כדי להוכיח שלא מגיע לנו שישנאו אותנו.

במקום להוכיח את מוסריותנו דרך שנאתנו העצמית, בואו נוכיח אותה בכך שנגן על ערכנו. אויבינו מוכנים למות כי אין להם שום דבר להציע מלבד רצח. הבחירה במוות טבעית בשבילם, מפני שהם חסרי-ערך בכל מובן אפשרי של המילה.

בואו נבחר בחיים.

הגישה המעוותת הזאת לא ייחודית לישראל וליהודים. היא השתלטה על המערב כולו. לנוכח כת המוות המוסלמית, בנינו פולחן מוות משלנו. מערכת היחסים הבלתי-מתפקדת הזאת היא כזו של מענה ומעונה. הם יודעים שהם נעלים מוסרית, מאחר שהם רוצחים אותנו. אנחנו יודעים שאנחנו נעלים מוסרית, מאחר שאנחנו מקבלים את ההתעללות ומאפשרים לעצמנו להירצח.

זה החולי הרוחני האדיר שמוריד ציוויליזציות שלמות אל הקבר. חולי שנובע משנאה עצמית ומתחושה מושרשת של חוסר-ערך. המענה והמעונה משוכנעים שניהם שאין להם ערך. המענה מסתיר את התחושה הזאת באמצעות התעללות. המעונה מקבל אותה ואז מתעלה עליה, באמצעות אותה התעללות.

אם לא נלמד להתגאות בתרבויות שלנו, אם לא נלמד לאהוב את הישגינו - נמות. אם נמשיך לכרסם את עצמנו, לנהוג כאילו המוסר והאתיקה שלנו נחותים מאלה של אויבינו - הם יהרסו אותנו ויהרסו את עצמם והחשכה תרד על העולם.

בואו נבחר בחיים, באור ובאהבה. בואו נלמד לאהוב את עצמנו ולשנוא את אויבינו, לא מתוך איזה רפלקס או לאומנות עיוורת, אלא מפני שלמדנו להעריך את הדברים שהם באו לקחת מאיתנו. בואו נגרש את השנאה העצמית. בואו נפרק את פולחן המוות שבנינו ונחליף אותו בדת של חיים.

רק כשנהרוס את פולחן המוות של עצמנו, נהיה מסוגלים להביס את פולחן המוות של אויבינו. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אומר אלוהים לישראל. "ובחרת בחיים - למען תחיה, אתה וזרעך".

אם לא נבחר בחיים, לא נוכל לחיות.

--

קישור לגרסה האנגלית של המאמר