מכל דברי הביקורת נגד מאבקה של ישראל בטרור האסלאמי, ההאשמה הוותיקה, התדירה והמושרשת ביותר היא "הענישה הקולקטיבית". בכל פעם שאזרחים ישראלים נרצחים והמדינה מגיבה, היא מואשמת באופן אוטומטי כמי שמענישה את כלל הערבים ביהודה, שומרון ועזה על מעשיהם של בודדים.
מצב זה נוצר כיוון שישראל נלחמת באויב שמתעקש להחזיק בו-זמנית בכל היתרונות של מדינה ושל היעדר מדינה, אך ללא החסרונות. כך למשל, ממשלת האחדות פת"ח-חמאס היא מדינה כאשר היא מעוניינת להשיג דבר מה מהאו"ם או מארה"ב, אבל היא לא מדינה כשמגיע הרגע לקחת אחריות; הערבים שחיים בעזה וביו"ש נחשבים לאזרחים בכל מה שקשור לזכויות פוליטיות, אך לא בכל מה שנוגע לאחריות על תוצאות ההחלטות הפוליטיות שלהם. העולם נדרש לקחת ברצינות את הכרעותיהם כמצביעים, אבל ברגע שההצבעה הזאת מובילה למלחמה, הם כבר לא אחראים. באותו אופן, הרשות הפלסטינית היא מדינה כשהיא מציגה תביעות טריטוריאליות, אבל היא לא מדינה כשהיא מתעקשת על גבולות פתוחים עם ישראל וטוענת שכל צעד ישראלי לאבטחת הגבול הוא הפרה של זכויותיה.
ואכן, טרוריסטים פועלים לעתים קרובות באזורי דמדומים משפטיים כאלה, אבל הרשות הפלסטינית היא מקרה יוצא-דופן: יש לה את המבנה השלם של מדינה, בלי אף אחת מהחובות הכרוכות בכך. אם ישראל מתייחסת אליה כאל מדינה בתגובה לפעולה מלחמתית, מאשימים אותה בענישה קולקטיבית – למרות העובדה שהרשות היא תוצר של רצון פוליטי קולקטיבי, והתקפה עליה היא לא ענישה קולקטיבית אלא פשוט מלחמה.
כאמור, לאחרונה הקימו פת"ח וחמאס את ממשלת האחדות הפלסטינית. כשהממשלה הזאת רוצה ללכת לאו"ם, אומרים שהיא מייצגת את הרצון הפוליטי של האוכלוסייה, אבל כשחמאס תוקף את ישראל, פתאום זהו אינו אקט קולקטיבי, אלא פשע של יחידים. אם ישראל מכה בראשי חמאס היא תוקפת נציגים פוליטיים, אבל אם ישראל מטילה מצור על אזור שמנוהל על-ידי טרוריסטים שמתיימרים להיות מדינה, היא מואשמת בהפעלת ענישה קולקטיבית. המחבלים דורשים חסינות פוליטית כמנהיגים של קולקטיב – וחסינות מפני התקפה קולקטיבית כאנשים פרטיים, במקום כמנהיגים ואזרחים של ישות פוליטית.
מבקריה של ישראל לא רק רוצים ללכת בשתי הדרכים האלה בו-זמנית; הם רוצים ללכת בכל דרך אפשרית שנותנת יתרון למחבלים ומציבה את ישראל בעמדת נחיתות, כך שבכל תרחיש שהוא, ישראל לא צודקת.
הפרדוקס הזה מעמיק כשמדובר בישראל עצמה. פת"ח וחמאס לא נחשבים כאחראים להתקפות הטרור שלהם, אבל ישראל מוחזקת כאחראית לפעולות אישיות של אזרחיה. ובאותו זמן, כל תנועת ה-BDS היא עונש קולקטיבי אחד גדול נגד ישראלים מכל דת ורקע אתני, שמוטל על-ידי פעילים שמציגים את עצמם כמתנגדים לענישה קולקטיבית. אבל ענישה כזאת תמיד הייתה דבר מקובל; זאת אומרת, כל עוד היא נגד ישראלים.
כשנערים ישראלים נרצחים בידי מחבלי חמאס, במקום להגדיר את הרצח כמקרה שבו מדינה זעירה מפעילה באקראי טרור כעונש קולקטיבי, מתרצים אותו כתוצאה של איזה דחף פופוליסטי שנובע מ"הכיבוש". אבל כשישראל תוקפת את חמאס, אם אנשים מתוך האוכלוסייה האזרחית, שתומכים בארגון הטרור ומשמשים מרצונם כמגיניו האנושיים, נהרגים בהתקפה, פתאום זהו עונש קולקטיבי. באותה מידה זה עונש קולקטיבי אם ישראל חוסמת את הגישה לשטח שנשלט בידי חמאס.
כך, טיעון הענישה הקולקטיבית, כמו כל דבר אחר שקשור לסכסוך, פועל רק בכיוון אחד. כל דבר שישראל עושה לפת"ח ולחמאס יכול להיחשב לענישה קולקטיבית; כל דבר שהם עושים לישראל, כולל ירי אקראי של רקטות על בתי ספר ובנייני מגורים, לא נחשב.
אילו ישראל אכן הייתה הסמכות השלטונית היחידה בעזה וביו"ש, היה מצופה ממנה לתפקד ככוח שיטור ולא ככוח צבאי. אבל ישראל נמצאת במצב של עימות מזוין עם המדינה הזעירה של הרשות הפלסטינית, שנמשך כבר כשני עשורים. הנהגת הרשות פתוחה וגלויה בנוגע לעימות הזה, על אף שאבו מאזן למד להיות עמום יותר מקודמו, יאסר ערפאת. הרשות מעודדת ומקדמת טרור, ותת-הקבוצות הפוליטיות שמנהלות אותה לוקחות בו חלק פעיל.
הקהילה הבין-לאומית, לעומת זאת, מעמידה פנים שאנחנו עדיין ב-1985 ולא ב-2014. היא מצפה מישראל לנהוג כאילו יש לה שליטה מלאה ביו"ש ובעזה, וכאילו עריה לא מופגזות במטחי רקטות. ואם היא מגיבה על פעולות מלחמתיות באמצעות יציאה למלחמה, אז היא אשמה בענישה קולקטיבית. אך כשחצי מיליון אזרחים ישראלים נאלצים לרדת למקלטים, זה לא פשע של יחידים. זו מלחמה.
ההישג היחיד של תהליך השלום היה לתת לפת"ח ולחמאס את הכוח והתשתית לנהל לחימה כוללת נגד ישראל, בלי החובה למלא אף אחד מדיני המלחמה ובלי לתת לקורבנותיהם את הזכות להשיב מלחמה על-ידי הגדרתם כמדינת אויב. ישראל מתייחסת לבעיה הזאת כאל עימות צבאי. אויביה נתמכים על-ידי האוכלוסייה האזרחית שמאחוריה הם מסתתרים. אבל על-אף שיש להם את כל הסממנים של מדינה, יש להם גם חסינות מפני נשיאה בתוצאות של המלחמות שהם יוזמים.
ישראל יכולה לחדול מתפיסת המצב כעימות צבאי רק אם היא תחדש את שליטתה בעזה וביו"ש ותסלק משם את כל הגורמים האחרים, כולל פת"ח וחמאס. במקרה כזה היא תפעיל סמכות משטרתית על אוכלוסייה אזרחית, להבדיל מסמכות צבאית נגד מדינת אויב. כל עוד זה לא קורה, פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד המיני-מדינה של הרשות הפלסטינית הן לא ענישה קולקטיבית, אלא צעדים שנמצאים בתחתית סקלת הנורמות המלחמתיות – נורמות שהמינימום האפשרי שלהן הוא הפצצת מתקנים של האויב ומניעת חופש התנועה שלו.
אי-אפשר לצפות מישראל להתייחס לרשות כאל ישות פוליטית אבל לא כישות צבאית, כשרקטות נופלות על עריה. או שהרשות היא שני הדברים יחד, או שהיא לא אף אחד מהם. אם היא שניהם, אז אין ויכוח על כך שהיא נמצאת במלחמה עם ישראל. אם היא לא זה ולא זה, מן הראוי שישראל תחדש את שליטתה באזורים נטולי החוק של עזה ויו"ש.
הבעיה הבסיסית כאן היא לא ענישה קולקטיבית, אלא חסינות קולקטיבית. אנשי השמאל המערביים עושים רומנטיזציה לעמי העולם השלישי בכך שהם מייחסים להם זכויות ללא חובות וללא אחריות. הערבים בעזה וביו"ש נתפסים כמי שיש להם את הזכות לבחור נציגים פוליטיים, אבל לא את החובה להיות אחראים למה שהנציגים האלה עושים בשמם. יש להם כוח פוליטי, אבל לא אחריות פוליטית. עמדה כזאת לא רק לוקה בחוסר הגינות; היא גם מהווה הודאה של אנשי השמאל בכך שהם מאמינים שהערבים בעזה וביו"ש אינם מוכנים למדינה משלהם.
====
תרגום זה פורסם לראשונה באתר "מידה"
קישור לגרסה האנגלית
מצב זה נוצר כיוון שישראל נלחמת באויב שמתעקש להחזיק בו-זמנית בכל היתרונות של מדינה ושל היעדר מדינה, אך ללא החסרונות. כך למשל, ממשלת האחדות פת"ח-חמאס היא מדינה כאשר היא מעוניינת להשיג דבר מה מהאו"ם או מארה"ב, אבל היא לא מדינה כשמגיע הרגע לקחת אחריות; הערבים שחיים בעזה וביו"ש נחשבים לאזרחים בכל מה שקשור לזכויות פוליטיות, אך לא בכל מה שנוגע לאחריות על תוצאות ההחלטות הפוליטיות שלהם. העולם נדרש לקחת ברצינות את הכרעותיהם כמצביעים, אבל ברגע שההצבעה הזאת מובילה למלחמה, הם כבר לא אחראים. באותו אופן, הרשות הפלסטינית היא מדינה כשהיא מציגה תביעות טריטוריאליות, אבל היא לא מדינה כשהיא מתעקשת על גבולות פתוחים עם ישראל וטוענת שכל צעד ישראלי לאבטחת הגבול הוא הפרה של זכויותיה.
ואכן, טרוריסטים פועלים לעתים קרובות באזורי דמדומים משפטיים כאלה, אבל הרשות הפלסטינית היא מקרה יוצא-דופן: יש לה את המבנה השלם של מדינה, בלי אף אחת מהחובות הכרוכות בכך. אם ישראל מתייחסת אליה כאל מדינה בתגובה לפעולה מלחמתית, מאשימים אותה בענישה קולקטיבית – למרות העובדה שהרשות היא תוצר של רצון פוליטי קולקטיבי, והתקפה עליה היא לא ענישה קולקטיבית אלא פשוט מלחמה.
כאמור, לאחרונה הקימו פת"ח וחמאס את ממשלת האחדות הפלסטינית. כשהממשלה הזאת רוצה ללכת לאו"ם, אומרים שהיא מייצגת את הרצון הפוליטי של האוכלוסייה, אבל כשחמאס תוקף את ישראל, פתאום זהו אינו אקט קולקטיבי, אלא פשע של יחידים. אם ישראל מכה בראשי חמאס היא תוקפת נציגים פוליטיים, אבל אם ישראל מטילה מצור על אזור שמנוהל על-ידי טרוריסטים שמתיימרים להיות מדינה, היא מואשמת בהפעלת ענישה קולקטיבית. המחבלים דורשים חסינות פוליטית כמנהיגים של קולקטיב – וחסינות מפני התקפה קולקטיבית כאנשים פרטיים, במקום כמנהיגים ואזרחים של ישות פוליטית.
מבקריה של ישראל לא רק רוצים ללכת בשתי הדרכים האלה בו-זמנית; הם רוצים ללכת בכל דרך אפשרית שנותנת יתרון למחבלים ומציבה את ישראל בעמדת נחיתות, כך שבכל תרחיש שהוא, ישראל לא צודקת.
הפרדוקס הזה מעמיק כשמדובר בישראל עצמה. פת"ח וחמאס לא נחשבים כאחראים להתקפות הטרור שלהם, אבל ישראל מוחזקת כאחראית לפעולות אישיות של אזרחיה. ובאותו זמן, כל תנועת ה-BDS היא עונש קולקטיבי אחד גדול נגד ישראלים מכל דת ורקע אתני, שמוטל על-ידי פעילים שמציגים את עצמם כמתנגדים לענישה קולקטיבית. אבל ענישה כזאת תמיד הייתה דבר מקובל; זאת אומרת, כל עוד היא נגד ישראלים.
כשנערים ישראלים נרצחים בידי מחבלי חמאס, במקום להגדיר את הרצח כמקרה שבו מדינה זעירה מפעילה באקראי טרור כעונש קולקטיבי, מתרצים אותו כתוצאה של איזה דחף פופוליסטי שנובע מ"הכיבוש". אבל כשישראל תוקפת את חמאס, אם אנשים מתוך האוכלוסייה האזרחית, שתומכים בארגון הטרור ומשמשים מרצונם כמגיניו האנושיים, נהרגים בהתקפה, פתאום זהו עונש קולקטיבי. באותה מידה זה עונש קולקטיבי אם ישראל חוסמת את הגישה לשטח שנשלט בידי חמאס.
כך, טיעון הענישה הקולקטיבית, כמו כל דבר אחר שקשור לסכסוך, פועל רק בכיוון אחד. כל דבר שישראל עושה לפת"ח ולחמאס יכול להיחשב לענישה קולקטיבית; כל דבר שהם עושים לישראל, כולל ירי אקראי של רקטות על בתי ספר ובנייני מגורים, לא נחשב.
אילו ישראל אכן הייתה הסמכות השלטונית היחידה בעזה וביו"ש, היה מצופה ממנה לתפקד ככוח שיטור ולא ככוח צבאי. אבל ישראל נמצאת במצב של עימות מזוין עם המדינה הזעירה של הרשות הפלסטינית, שנמשך כבר כשני עשורים. הנהגת הרשות פתוחה וגלויה בנוגע לעימות הזה, על אף שאבו מאזן למד להיות עמום יותר מקודמו, יאסר ערפאת. הרשות מעודדת ומקדמת טרור, ותת-הקבוצות הפוליטיות שמנהלות אותה לוקחות בו חלק פעיל.
הקהילה הבין-לאומית, לעומת זאת, מעמידה פנים שאנחנו עדיין ב-1985 ולא ב-2014. היא מצפה מישראל לנהוג כאילו יש לה שליטה מלאה ביו"ש ובעזה, וכאילו עריה לא מופגזות במטחי רקטות. ואם היא מגיבה על פעולות מלחמתיות באמצעות יציאה למלחמה, אז היא אשמה בענישה קולקטיבית. אך כשחצי מיליון אזרחים ישראלים נאלצים לרדת למקלטים, זה לא פשע של יחידים. זו מלחמה.
ההישג היחיד של תהליך השלום היה לתת לפת"ח ולחמאס את הכוח והתשתית לנהל לחימה כוללת נגד ישראל, בלי החובה למלא אף אחד מדיני המלחמה ובלי לתת לקורבנותיהם את הזכות להשיב מלחמה על-ידי הגדרתם כמדינת אויב. ישראל מתייחסת לבעיה הזאת כאל עימות צבאי. אויביה נתמכים על-ידי האוכלוסייה האזרחית שמאחוריה הם מסתתרים. אבל על-אף שיש להם את כל הסממנים של מדינה, יש להם גם חסינות מפני נשיאה בתוצאות של המלחמות שהם יוזמים.
ישראל יכולה לחדול מתפיסת המצב כעימות צבאי רק אם היא תחדש את שליטתה בעזה וביו"ש ותסלק משם את כל הגורמים האחרים, כולל פת"ח וחמאס. במקרה כזה היא תפעיל סמכות משטרתית על אוכלוסייה אזרחית, להבדיל מסמכות צבאית נגד מדינת אויב. כל עוד זה לא קורה, פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד המיני-מדינה של הרשות הפלסטינית הן לא ענישה קולקטיבית, אלא צעדים שנמצאים בתחתית סקלת הנורמות המלחמתיות – נורמות שהמינימום האפשרי שלהן הוא הפצצת מתקנים של האויב ומניעת חופש התנועה שלו.
אי-אפשר לצפות מישראל להתייחס לרשות כאל ישות פוליטית אבל לא כישות צבאית, כשרקטות נופלות על עריה. או שהרשות היא שני הדברים יחד, או שהיא לא אף אחד מהם. אם היא שניהם, אז אין ויכוח על כך שהיא נמצאת במלחמה עם ישראל. אם היא לא זה ולא זה, מן הראוי שישראל תחדש את שליטתה באזורים נטולי החוק של עזה ויו"ש.
הבעיה הבסיסית כאן היא לא ענישה קולקטיבית, אלא חסינות קולקטיבית. אנשי השמאל המערביים עושים רומנטיזציה לעמי העולם השלישי בכך שהם מייחסים להם זכויות ללא חובות וללא אחריות. הערבים בעזה וביו"ש נתפסים כמי שיש להם את הזכות לבחור נציגים פוליטיים, אבל לא את החובה להיות אחראים למה שהנציגים האלה עושים בשמם. יש להם כוח פוליטי, אבל לא אחריות פוליטית. עמדה כזאת לא רק לוקה בחוסר הגינות; היא גם מהווה הודאה של אנשי השמאל בכך שהם מאמינים שהערבים בעזה וביו"ש אינם מוכנים למדינה משלהם.
====
תרגום זה פורסם לראשונה באתר "מידה"
קישור לגרסה האנגלית
Leave your comment
Post a Comment