עוד סופשבוע של "מוות ליהודים" במערב

מברקלי עד בוסטון ומפריז עד סידני, העונה שוב התחילה. 

היפסטרים כורכים על הצוואר כאפיות מתוצרת סין, לובשים וסטים בצבעי הסוואה, ונוהרים לשגרירות ישראל הקרובה כדי לצרוח על שואה חדשה. 

שיעים וסונים מניחים לרגע בצד את סכסוכי הדמים ביניהם, ומשפחות שלמות של סורים וטורקים עומדות בלונדון או פריז וצווחות "מוות ליהודים". 

לאלה מצטרפים טרוצקיסטים קשישים וסטליניסטים מזדקנים, שבדרך כלל עוינים אלה את אלה לא פחות מהשיעים והסונים, אבל שוכחים את השנאה ההדדית לטובת הנפת שלטי קרטון במחאה על מכונת המלחמה הציונית.

דם מזויף נראה בכל פינה. תלמידי אמנות נמרצים שלא יודעים לצייר מנסים למצוא דרכים חדשות לשלב צלב קרס ומגן דוד. פעילים מדפיסים קריקטורות אנטישמיות לצד תמונות של אנשים מרוטשים מסוריה, מסרטי אימה הוליוודיים, ומדי פעם, גם מעזה, ודוחפים אותן בגאווה בפני כל מי שעובר במקום.

המארגנים לוקחים הפסקה משליחת מאמרים זועמים ל-Truthdig בנוגע לעשוקי הקקאו בברזיל וצוללים היישר לעצרת שבניגוד לכל העצרות האחרות שארגנו, התקשורת גם תגיע לסקר. הם משוטטים מול מחסומי המשטרה כמו צבועים רעבים בחיפוש אחר עיתונאי כלשהו. לא חשוב מי.

מול השגרירות הישראלית, ההיפסטרים מדמיינים שהם לוחמי גרילה. הם צורחים על דיכוי עד שקולם מצטרד, מזנקים לתוך סניף של סטארבאקס, יוצאים עם כמה ספלי לאטה קינמון ואז מתחילים לצרוח מחדש. פעילי גיוס של "הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי", "החזית המהפכנית העולמית", "התקוממות החזית הרביעית של פועלי המדינות", והפופולרית מכולם, "אחוות הפועלים והאיכרים המהפכניים", דוחפים לכיסיהם עלונים מוכתמים ומקווים שמישהו ייתן להם שלוק.

אינטלקטואל ירדני שכתב ספר על תשוקה מינית בעולם הערבי עולה על הבמה ומסביר שהציונות היא האנטישמיות האמיתית. מוסלמים בקהל צועקים שצבא מוחמד עומד לחזור. "יא יאהוד, יא יאהוד", הם צורחים. טרוצקיסט זקן מנופף בשלט עם דברי הנאצה של קרל מרקס על כך שאלוהי היהודים הוא הכסף. אבל המפגין שינה את המילה ל"ציונים", כך שעכשיו הציטוט כבר לא אנטישמי.

והנה מונפות הבובות. אולי במקור הן של נתניהו או רבין. לפעמים הן מתפקדות על תקן הארפר או קאמרון. אבל עכשיו, חליפותיהן המוכתמות בדם מעוטרות במגיני דוד, כדי שלא לבלבל את הצופים שמתקשים לנחש את זהותו של הגבר הלבן האלמוני עם שיני הערפד.

סוכן מטעם המשטר האיראני אוחז במיקרופון ומגנה את האפרטהייד האטומי שמונע מאיראן להגיע לפצצה. פעילים ותיקים בקמפיין לפירוז גרעיני, שהעבירו את שנות העשרים שלהם במחאות נגד השמדת העולם בלחיצת כפתור, מוחאים לו כפיים. פציפיסטים קווייקרים, מהדור שעוד עמד בכיכר האדומה עם שלטים בגנות המיליטריזם האמריקאי, מנידים בראשיהם בהסכמה.

אישה בחיג'אב, משקפי שמש כהים ואיפור כבד מקרבת את פיה למרחק סנטימטר מהמיקרופון ומייללת שהמשפחה שלה נרצחת בעזה - למרות שהיא בכלל מאיחוד האמירויות ושייכת לאחת החמולות החזקות שם. הסטודנטים שהיא "מארגנת" מניפים את אגרופיהם באוויר. "כוח להמונים! כוח להמונים!"

פעילה ב"קולות יהודיים למען השמדה מוחלטת של ישראל" היא הבאה בתור לעלות לבמה. היא בוגרת של קולג' שרה לורנס ופרקליטת צמרת, דור שישי במשפחה ותיקה של פרקליטי צמרת. אחותה היא רבה בבית כנסת רפורמי בבוורלי הילס. הבן שלה עומד איפשהו בקהל, לבוש בטי-שרט של החמאס.

"לא בשמי!", היא צורחת. והיא לא יכולה לחשוב על משהו אחר לצרוח, אז היא צורחת את זה שוב.

השוטרים, מניו יורק דרך ברלין ועד לונדון, מפהקים ומגרדים את הבטן. כבר לא אכפת להם. ההיפסטרים מתגרים בהם בתקווה לקצת אלימות. הם מצלמים אותם וצורחים בפרצופם. בחורות אנורקסיות כעוסות, פניהן מעוותים מרוב שנאה, יורקות על נעליהם המצוחצחות.

בשלב מסוים קבוצה קטנה של מפגינים בעד ישראל - נערים ונערות נושאי דגלים ומלווים בכמה גברים זקנים - עוברת בסמוך. הקהל משמיע נהמה מזועזעת ושועט לעברם כמו חיה שיצאה מדעתה. "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד", צועקים המוסלמים. "הלאה הגזענות הציונית", צווחים המרקסיסטים. "מוות ליהודים", צורחים כל השאר.

השוטרים הודפים אותם לאחור כמו לוחמים יווניים שמתקדמים לעבר חבורת ברברים מרופטת. עלונים מקומטים מתרוממים באוויר ונופלים לארץ באמצע הדרך. מישהו מצלם בווידאו את אלימות המשטרה ומעלה מיד אחר-כך את הסרטון ל-Vimeo. היפסטרים מתכרבלים על הרצפה, מורחים דם מזויף על אפם וצורחים שהם גוססים. השוטרים מרחיקים מהמקום את מפגינים הפרו-ישראלים כדי למנוע בעיות נוספות.

בפינה צדדית עומדים כמה גברים מבולבלים, בתלבושות שרוב הנוכחים מזהים בטעות כאופנה חסידית, ומחזיקים שלטים שהם עצמם לא מסוגלים לקרוא. אחת לשבוע הם מקבלים עשרים דולר או יורו לראש ומובאים באוטובוס מהקהילות שלהם כדי להניף שלטים בגנות ישראל. השלטים, כמו גם אתר האינטרנט שהם מפנים אליו, נוצרו על-ידי קבוצה מצומצמת של פעילים מרקסיסטים במימון איראני.

מנהיג חבורת הגברים, שהוא גם היחיד מביניהם שיכול לקרוא את השלטים, מכנה את עצמו רב - על אף שהוא בעצם מתחזה ונוכל בינלאומי עם חובות לבנקים ברחבי אירופה.

הוא צועק משהו למיקרופון, אבל הקהל חסר-מנוחה. משורר רחוב פלסטיני דוחף אותו הצידה ומדקלם יצירה על שנאה וסבל, דם ודיכוי. המשורר מפנה את מקומו למעגל מתופפים. מעגל המתופפים מפנה את מקומו לשיחת טלפון מסופרת אפרו-אמריקאית פמיניסטית. הסופרת האפרו-אמריקאית הפמיניסטית מפנה את מקומה לפעילה למען שפת הסימנים, שנושאת בדממה נאום שאף אחד לא יכול להבין.

בשולי הקהל מתחילים לשרוף דגלי ישראל. נערים תימניים משועממים נוטשים את הכיכר והולכים לזרוק אבנים על בית כנסת. המרקסיסטים מתחילים להתווכח על האינטרנציונל הרביעי. מישהו מרים מגאפון ומקריא ללא אישור שירים שפרסם בהוצאה עצמית. אוהדי דאע"ש מניפים מעל לקהל את הדגל השחור של הג'יהאד, והוא נכרך ומסתבך בדגל החיזבאללה.

אנשים מתחילים להכות ולבעוט זה בזה. סונים ושיעים מושכים אחד לשני בזקן. "חברים, חברים", קורא שמאלן קשיש, אבל אף אחד לא שם לב אליו. "מהפכה", צועקים ההיפסטרים.

השוטרים מתחילים לפזר את הקטטה. המתפרעים מתאחדים נגד השוטרים. העיתונאים הולכים הביתה ולא מדווחים על שום דבר מלבד הגינויים לישראל והאלימות המשטרתית. האישה בחיג'אב מופיעה כמעט בכל התמונות בתקשורת, ומתוארת שם כפליטה פלסטינית. הבלוגים הימניים שמוצאים את פרופיל הפייסבוק שלה ומוכיחים שהיא שקרנית, זוכים להתעלמות עקשנית מצד הניו יורק טיימס, הדיילי מירור והסידני מורנינג הראלד.

כך הסתיים לו עוד יום יפה במערב הגוסס.

===

קישור לגרסה האנגלית