שינוי כללי המשחק בעזה

טרור הוא סוג של משחק. הכללים פשוטים. יש שלוש ברירות: 1. לחסל את הטרוריסטים. 2. לחיות עם הטרור. 3. להיכנע לטרוריסטים. 

אין ברירות אחרות. 

הברירה הראשונה באה מהימין. הברירה השלישית באה מהשמאל. הברירה השנייה היא זו שבה בוחרים הפוליטיקאים כשהם לא רוצים לקבל החלטה שתשנה את הסטטוס קוו.

למרות כל הפיצוצים בעזה, ישראל עדיין תקועה בברירה השנייה. התקיפות האוויריות לא מיועדות לחסל את החמאס. תפקידן הוא להקטין את יכולותיו הצבאיות, דבר שיביא לשנה או שתיים של שקט יחסי. ואז נקבל עוד מאותו דבר בקיץ 2016, כשלחמאס יהיה נשק איראני וסורי קטלני יותר, שיאיים על חלק גדול יותר מהמדינה.

זה לא נשמע כמו עסקה טובה במיוחד, אבל מלחמות כאלה הביאו יותר שלום ממה שתהליך השלום אי-פעם הצליח לספק. תהליך השלום הביא מלחמות; המלחמות הביאו שלום זמני.

הסטטוס קוו הזה הפך לברירת המחדל של המיינסטרים הישראלי - מאז שהציבור בארץ הבין שתהליך השלום לא יפתור את הסכסוך, בעוד מנהיגי המדינה מסרבים להמרות את פי האו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופי ושאר האיחודים על-ידי יציאה לפעולה ממשית לחיסול המחבלים.

כשנתניהו התמודד בפעם הראשונה נגד פרס, ההבדל בין המרכז-ימין והמרכז-שמאל היה שנתניהו רץ על מצע של ביטחון במקום הראשון ופייסנות במקום השני, ואילו פרס רץ על מצע של פייסנות במקום הראשון וביטחון במקום השני. המרכז-ימין האריך לשלוט בפוליטיקה הישראלית, מאחר שרוב הישראלים ראו את העדיפות שנתן הליכוד לביטחון כגישה נכונה יותר מהעדיפות שנתנה מפלגת העבודה לפייסנות.

הבחירה לחיות עם הטרור היתה ריאלית בשנות ה-80. היא הפסיקה להיות כזו ברגע שישראל איפשרה למדינות טרור לקום בחסות תהליך השלום. התמודדות עם טרור בשטח שבו אתה שולט אינה דומה להתמודדות עם מדינות טרור שלמות בתוך גבולותיך. אפילו הפרדה פיזית לא מספיקה במקרה כזה - לא כל עוד ארגוני טרור יכולים להפגיז את הערים המרכזיות שלך.

ישראל מגיבה לאיום הזה באמצעות תקיפות אוויריות קלות שפוגעות ביכולת הצבאית של חמאס. הארגון מאבד כמה מפקדים, לוחמים ורקטות, אבל נוחל ניצחון הסברתי. הישראלים קונים שנתיים של שקט במחיר עידוד אויביהם לגנות אותם כגזענים ורוצחי תינוקות. ואז החמאס מחליף את הרקטות והלוחמים שאבדו לו ופותח בסבב שיגורים נוסף, וכל העסק מתחיל מחדש.

הטיעון של השמאל - כפי שמנסחים אותו פרשני הוושינגטון פוסט, שמאלנים ישראלים, אובמה, דיפלומטים מכל הבא ליד, בכירים בדימוס במערכת הביטחון, אקטיביסטים היפראקטיביים במימון מיליארדרים קיצוניים, וכל סוגי האויבים החיצוניים והפנימיים - הוא שלישראל אין ברירה אלא לאמץ את הברירה השלישית: פייסנות.

ישראל נאלצת להמר על פייסנות מפני שמצבה הולך ומחמיר, הם טוענים. מה שהם שוכחים להזכיר הוא הסיבה שהמצב מחמיר: הלחץ שלהם על ישראל לפייס את המחבלים למרות שהבעיות הנוכחיות נגרמו מצעדי פייסנות קודמים.

"שתה את הרעל הזה", אומרים רופאי הדיפלומטיה. "הוא ירפא אותך מכל הכאבים שאתה מרגיש מאז הפעם האחרונה שאמרנו לך לשתות רעל".

"אם לא תשתה יותר רעל, המחלה שלך תחמיר ואז תמות", הם אומרים. ואם מצבך מידרדר עוד יותר אחרי שתיית מנת הרעל הנוספת, הם אומרים שזו אשמתך כי לא שתית מספיק רעל. אילו רק מסרת את כל ירושלים ואת רמת הגולן, המחבלים לא היו תוקפים אותך שוב.

ישראל נתקעה בין הברירות השנייה והשלישית - או לחיות עם הטרור או להיכנע לו. והיא דילגה בין שתי אלה הלוך ושוב.

אנשים בכלל ופוליטיקאים בפרט בוחרים באופציה שגורמת הכי מעט כאב בכל זמן נתון. ישראל בוחרת בפייסנות בתגובה ללחץ בינלאומי. וכשהפייסנות מובילה לטרור, ישראל פוגעת בחמאס במידה שתיצור התרעה זמנית, בלי לגרור יותר מדי זעם בינלאומי - כלומר שוב בחירה באפשרות הכי פחות כואבת.

זה טבעו האמיתי של המעגל שבו ישראל שבויה. זה לא מעגל של אלימות; זה מעגל של התחמקות.

הברירה הראשונה, לחסל את הטרוריסטים, היא הכואבת ביותר בטווח הקצר, אבל הכי פחות כואבת בטווח הארוך. הברירה השלישית, לפייס את הטרוריסטים, גורמת לכאב המועט ביותר בטווח הקצר, ולכאב הרב ביותר בטווח הבינוני והארוך. הברירה השנייה, לחיות עם הטרור, מעט יותר כואבת בטווח הקצר, מעט פחות כואבת בטווח הבינוני, אבל עדיין די מכאיבה בטווח הארוך.

הישראלים הסכימו לכאב בטווח הקצר והארוך בתמורה להקלה מסוימת בעתיד הקרוב. הם מוכנים לקבל פיגוע מדי פעם ואת העימות המסלים והולך, שדוגמה לו אנחנו רואים עכשיו, בתמורה לשנה או שתיים של שקט יחסי.

קל לבקר את ישראל על הימנעותה מחיסול החמאס, אבל בואו ניזכר לרגע במה שבאמת חוסם את דרכה לאפשרות הזאת.

ראש הממשלה יצחק רבין גירש 400 מחבלי חמאס, כולל מנהיגים רבים של הארגון. בנאום בכנסת ב-21 בדצמבר 1992 הוא הזהיר: "המאבק שלנו בטרור האיסלאמי והאחר, נועד גם להאיר את העולם הרובץ בתרדמה, במיוחד לגבי הסכנה של האיסלאם הפונדמנטליסטי. אנו קוראים לכל האומות ולכל העמים להקדיש מתשומת ליבם לסכנה הגדולה הנובעת מן האיסלאם הקיצוני הזה. הוא הסכנה האמיתית והרצינית לשלומו של העולם בשנים הקרובות."

אבל הקהילה הבינלאומית החליטה ששלום העולם מאוים דווקא מגירוש מחבלי החמאס. התקשורת העבירה חודשים בסיקור "סבלם" של של המחבלים המגורשים בלבנון. ארה"ב הצביעה בעד החלטת או"ם המגנה את ישראל ומורה לה "להבטיח את חזרתם הבטוחה והמיידית של כל המגורשים". שגריר ארה"ב באו"ם אמר שגירוש המחבלים "לא תורם למאמצי השלום הנוכחיים".

ב-1988 ישראל גירשה קומץ של מחבלי חמאס ואש"ף. אחד מהם, ג'יבריל רג'וב, נשבע שאם ישראל לא תאפשר להם לחזור, הם "יסתננו פנימה כפצצות אנושיות עם חומרי נפץ קשורים לבטנם".

סגן מזכיר המדינה, ג'ון ווייטהד, הזהיר את ישראל שאם לא תשקול מחדש את הגירוש, "ייגרם נזק ליחסים הדו-צדדיים בינינו".

ואם זו היתה התגובה של ממשלי רייגן ובוש לגירוש של כמה מחבלים, רק דמיינו מה תהיה התגובה של אובמה והאיחוד האירופי למאמץ כולל לסלק את חמאס ופת"ח מארץ ישראל.

ובכל זאת, אי-אפשר להמשיך עד אין קץ בהתחמקות מהבלתי-נמנע.

אם ישראל לא היתה מתקפלת בתהליך השלום, אולי היא היתה יכולה לשמר את הסטטוס קוו של האינתיפאדה. אבל הברירה השנייה היא כבר לא אופציה אפשרית בטווח הארוך. ההתקפות יצאו מזמן מתחום הטרור הרגיל, ועכשיו הן מתנהלות בקנה מידה צבאי.

ראיית הטרור כדבר נסבל חדלה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח. על זה מסכימים גם השמאל וגם הימין. ההתקפות כופות על ישראל לבחור - או עימות נרחב או פייסנות נרחבת. פיוס מחבלים נכשל בכל פעם; רק חיסולם יכול לפתור את הבעיה.

בישראל יש שמאל שלהוט לאמץ את מדיניות הפייסנות ההרסנית תוך התעלמות מהשלכותיה. היא צריכה ימין שמתייחס למלחמה באותו אופן חסר-עכבות, על מנת שתוכל לחצות את סף הכאב שמונע ממנה לעשות את הדבר הנכון ולהחזיר לידיה את השליטה על עתידה.

====

קישור לגרסה האנגלית