הביטוי "מלחמה היא שלום" נכנס לאוצר המילים התרבותי שלנו לפני כשישים וארבע שנים. בערך בזמן שבו הודפסה יצירת המופת של ג'ורג' אורוול, התקיימו דיונים על שביתת נשק בין ישראל לבין צבאות ערב הפולשים. שביתת הנשק ההיא התחילה את מה שאפשר לכנות מלחמת השלום הארוכה, או השלום המלחמתי.
ההצגה הזאת לא נעשתה אורווליאנית במלוא מובן המילה אלא לאחר שהחל תהליך השלום. התהליך הזה, בין ישראל לבין מיליציות הטרור הממומנות בידי אותן מדינות ששלחו בזמנו את צבאות הפלישה, האריך ימים יותר מרוב המלחמות הממשיות. הוא גם תבע יותר קורבנות מאשר רוב המלחמות האלה.
למלחמה יש סוף; לשלום אין. שלום שבו נמצאים תמיד במלחמה יכול להימשך לנצח, כי בעוד שחסידי המלחמה ממצים בסופו של דבר את הפטריוטיזם שלהם, חסידי השלום לא מוותרים לעולם על החתירה אליו.
מחרחרי המלחמה יכולים לעצור אחרי כמה אלפי הרוגים, אבל מחרחרי השלום ימשיכו לפזז גם על מיליון גופות.
שני עשורים מאוחר יותר, תהליך השלום נכשל בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, ובתי הקברות בשני הצדדים מלאים בהרוגי השלום. אלה היו שני עשורים שיצרו שתי מדינות פלסטיניות כושלות שנלחמות זו עם זו ועם ישראל.
והנה, עשרים שנה אחרי שהכל התחיל, זה עדיין הזמן לשלום. פירושו של "הזמן לשלום" הוא שהגיע הזמן לסחוט עוד כמה ויתורים ישראליים בתקווה להביא את המחבלים ואת מדינותיהם המתקוטטות לשולחן המשא ומתן, לטובת עוד תמונה באלבום המפואר של משכיני השלום. ואם המצולמים יהיו בפוזה הנכונה, אולי ייצא מזה עוד פרס נובל לכל המשתתפים.
היה יכול להיות נעים לחשוב שמחלת השלום היתה אחד מהווירוסים שנישאים רק בזרם הדם של שמאלנים. אבל זה לא המצב.
מדי פעם אני נשאל לגבי פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי-מוסלמי, והשואלים נבוכים כשאני אומר להם שאין פתרון.
"אין פתרון בכלל? אבל חייב להיות פתרון. מה עם כל הקולות המתונים ומלאי הרצון הטוב? מה עם כל האמהות שרק רוצות לגדל את הילדים שלהן לשיר שירי שלום שמחים? מה עם כל החיילים הוותיקים שהתעייפו ממלחמות? ומה אם נכניס את כולם לחדר, שילחצו שם ידיים ויעשו פוזות למצלמה? אפילו אז לא יהיה שלום?"
ככל שהחברה נעשתה יותר "מתקדמת", כך נעשה קשה יותר להסביר אפילו לאנשים אינטליגנטיים שהעולם פשוט לא פועל בצורה כזאת.
במשך שני הדורות של המלחמה הקרה, היה כמעט בלתי-אפשרי לגרום לאנשים להבין שבאמת לא יוכל להיות שלום עם ברית המועצות, מעבר לשלום קר שנשען על מאזן כוחות הדדי. נראה שילדיהם ונכדיהם של הדורות ההם חפים באותה מידה מהיכולת להבין שרוב המלחמות הרציניות מסתיימות באחת משתי דרכים: או שצד אחד נוחל תבוסה ברורה ומשתנה לגמרי כתוצאה ממנה; או שבין הצדדים משתרר שלום קר שנמשך רק כל עוד אף אחד מהם לא מאמין שהוא מסוגל למחוץ את הצד השני בהתקפת פתע.
לישראל אכן היה שלום – עד שהיא התחילה את המשא ומתן לשלום. זה לא היה שלום מושלם, אבל מלבד הבעיות הקלות יחסית של האינתיפאדה – מכה קטנה בהשוואה לאלימות שהחלה אחרי לחיצת היד הידועה לשמצה בגן הוורדים של הבית הלבן – זו היתה תקופה טובה שלא חזרה שוב עד שישראל הפסיקה את משחק תהליך השלום עם המחבלים ולמדה לשמור אותם במרחק בטוח.
אבל לטענת משכיני השלום החובבנים, היעדר יחסי של אלימות הוא לא שלום. שלום בזמן מלחמה הוא לא מה שהם רוצים. הם רוצים מלחמה בזמן שלום. שיהיו לחיצות ידיים ופיגועי התאבדות. שיהיו גופות מדממות שמגורדות ממדרכות, אבל שיהיו גם מקהלות ילדים ששרות על שלום. שיקומו אלף מצבות, כל עוד כולם יכולים להאמין שהשלום בהישג יד.
פולחן השלום הוולגרי הזה, שמתפקד כדת וכציווי שמימי שמאפשר לגברים ונשים שאינם מאמינים בדבר לחזור ולהאמין באנושות, הוא שילוב של רגשנות ריקנית ובורות מחושבת.
חייב להיות שלום בזמננו, אומרים משכיני השלום. וישראל חייבת לספק לנו אותו. עוד נסיגות חייבות להיות מונחות על השולחן. עוד רצון טוב חייב לבוא לידי ביטוי, כדי שמשכיני השלום יוכלו להביט בטלוויזיות שלהם ולהיאנח באמונה מתחדשת בטוב הלב של כל גבר, אישה, ילד ומחבל מתאבד.
עם מי ישראל תעשה שלום? נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שלא התמודד על תפקידו מאז שהחמאס ניצח בבחירות, לא רוצה לנהל משא ומתן. חמאס רוצה לדבר רק על הפוגה קצרה במערכה שלו לחיסול ישראל. כשהוא לא נלחם בחמאס, אבו מאזן מכריז שהוא והחמאס שותפים לאותה השקפת עולם על טרור. ועכשיו כשאבו מאזן וחמאס שוב יחד, כבר ממילא אין עם מי להידבר.
אבל משכיני השלום לא מעוניינים בפרטים. הם אוהבים להשאיר את האידיאליזם האווילי שלהם ברמת התמונה הרחבה. והתמונה הרחבה היא שחייב להיות פתרון. עשרות אלפים דרשו אותו בלונדון לפני המלחמה, וזה מה שצ'מברליין נתן להם. השלום הגיע בזמננו – קצת לפני המפציצים הנאציים. אלפים אחרים דרשו אותו מכל נשיא אמריקאי שישב עם בריון קומוניסטי לשולחן המשא ומתן. וזה מה שהם קיבלו.
בזמנים ההם נחתמו אמנות להגבלת נשק גרעיני שלא היתה להן שום משמעות מבחינת הסובייטים, אבל גרמו לכל משכיני השלום החובבנים להרגיש טוב יותר עם עצמם. ואז, במקום שהשלום יגיע על גבי שולחן משא ומתן, ברית המועצות התמוטטה בגלל קאובוי קטנוני שלא הסכים לוותר על מערכת הגנה מטילים שכל בוגר הרווארד ידע שלעולם לא תפעל בהצלחה. ועכשיו, כשאובמה – עוד בוגר של הרווארד – מנסה בגאווה לקחת קרדיט על מערכת "כיפת ברזל", הם עדיין יודעים שהיא לא תעבוד.
רייגן לא סיים את המלחמה הקרה באמצעות חתימה על אמנות; הוא סיים אותה על-ידי חתירה עיקשת לעליונות צבאית. ולכן, בשם השלום, אותו אובמה שסקר את "כיפת ברזל" בעת ביקורו הממלכתי בישראל, הוכיח לרוסיה את גמישותו הפציפיסטית בכך שביטל את השלב הסופי של מערכת הגנת הטילים האמריקאית במזרח אירופה. כל בוגר של הרווארד יודע שהגנה מטילים לא מביאה שלום.
אבל למי בכלל היו ציפיות מרייגן? הרי השוטה הזה למד בקולג' נידח ביוריקה, אילינוי. איך הוא היה אמור לדעת שאי-אפשר להביס את ברית המועצות?
אובמה דורש מישראל את אותו דבר שהוא מנסה להשיג על-ידי בגידה בפולין בעניין מערכת ההגנה מטילים. וזאת למרות שהזמנים היחידים שישראל נהנתה מסוג כלשהו של שלום היו לאחר סיומה של מלחמה.
בוגרי הרווארד והאנשים שמקשיבים להם יודעים ששלום מגיע רק בקצה שרשרת ארוכה של נסיגות ופייסנות. ואז, אחרי שנתת לרודפיך את מפתחות הבית שלך, את מפתחות המכונית, ואת תליון המזל האהוב עליך – הם יחטטו בכיסיך הריקים, ינידו בראשם ברוגז ויסכימו סוף כל סוף לשלום.
כלומר, במידה והם לא באמת רוצים להרוג אותך.
וזאת הצרה עם משכיני השלום: הם לא באמת לוקחים בחשבון איך לעשות שלום עם רוצחים.
רוב המדינות משליכות לכלא רוצחים אלימים כשהם הורגים עשרה אנשים לשם ההנאה שבדבר. אבל כשהם הורגים עשרה אנשים כדי לשחרר רוצחים אחרים או לטעון לבעלות על טריטוריה, מן הראוי לנהל איתם משא ומתן. והתוצאה היחידה של המשא ומתן היא לגיטימציה לרצח כאמצעי מיקוח.
השלום מוביל למלחמה, מפני שעושי השלום מתגמלים את עושי המלחמה. המשא ומתן נותן פרסים לרוצחים עיקשים שמסרבים להפסיק לרצוח. וככל שהפרסים מתרבים, כך הם רוצחים יותר.
זאת הסיבה שישראל נמצאת באיחור של כמה עשורים באספקת הסחורה שדורשים ממנה כל משכיני השלום החובבנים. בכל פעם שהיא מתקשרת ל"טרור בע"מ" כדי להזמין שלום עם תוספת אחווה, מחבל מתאבד מגיע היישר לדלת הכניסה שלה. וכך, במשך עשרים שנה, במציאות טורדנית שאף אחד ממשכיני השלום לא מעוניין להטריח את עצמו לשמוע עליה... פירושו של השלום היה ונשאר אחד: מלחמה.
בכל פעם שמשיקים שלב חדש בתהליך השלום הבלתי-נגמר, עוד אנשים מתים. יותר אנשים מתים תוך כדי המשא ומתן מאשר בשאר הזמן. ההסבר של משכיני השלום לתופעה הזאת הוא שהמחבלים שאינם יושבים ליד שולחן הדיונים מנסים לתקוע מקלות בגלגלים למחבלים שכן יושבים לידו. המתים הם קורבנות למען השלום, ואם ישראל משיבה מלחמה נגד מחבלים מהסוג הראשון או השני, היא אשמה בתקיעת תהליך השלום – שחוץ מכל פיגועי הטרור, דווקא התקדם מצוין עד אותו רגע.
התשובה ההגיונית היחידה היא שפשוט אין סיכוי שיהיה שלום. שתי קבוצות המחבלים בשתי המדינות שלהן נוצרו למטרה אחת ויחידה – השמדת ישראל. המימון שלהן מגיע מאותן מדינות ששלחו טנקים לכבוש חוות ישראליות בזמן שאורוול היה בשלבי הכתיבה האחרונים של "מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות, בורות היא כוח".
הן לא יפסיקו לנסות להשמיד את ישראל, מפני שזה כל מה שהן יודעות לעשות וזו הסיבה היחידה לקיומן. וכאילו לא די בכך, במשך דורות הן חינכו את ילדיהן לשנוא ואין שום סימן שהן מתכוונות לעצור את מכונת השנאה הזאת, שהיא ההוכחה המובהקת ביותר לכך שהן לא מתכוונות להפסיק להילחם עכשיו או בעוד עשרים שנה. לא כל עוד מערכת החינוך שלהן עסוקה באימון המחבל המתאבד של מחר.
אבל בורות היא דבר שבו משכיני השלום מצטיינים במיוחד. הם לא רוצים לדעת את הסיבות לכך שהשלום לא יכול להתממש. והם גם לא רוצים לשמוע שבכל הקשור לאנשים שדתם מבטיחה להם שיגיעו לגן עדן אם ימותו בזמן שהם משספים לך את הגרון, השלום הטוב ביותר הוא השלום החמוש מכף רגל ועד ראש בברזל ובפלדה.
בשבילם מלחמה היא שלום, ובערות היא כוח.
ההצגה הזאת לא נעשתה אורווליאנית במלוא מובן המילה אלא לאחר שהחל תהליך השלום. התהליך הזה, בין ישראל לבין מיליציות הטרור הממומנות בידי אותן מדינות ששלחו בזמנו את צבאות הפלישה, האריך ימים יותר מרוב המלחמות הממשיות. הוא גם תבע יותר קורבנות מאשר רוב המלחמות האלה.
למלחמה יש סוף; לשלום אין. שלום שבו נמצאים תמיד במלחמה יכול להימשך לנצח, כי בעוד שחסידי המלחמה ממצים בסופו של דבר את הפטריוטיזם שלהם, חסידי השלום לא מוותרים לעולם על החתירה אליו.
מחרחרי המלחמה יכולים לעצור אחרי כמה אלפי הרוגים, אבל מחרחרי השלום ימשיכו לפזז גם על מיליון גופות.
שני עשורים מאוחר יותר, תהליך השלום נכשל בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, ובתי הקברות בשני הצדדים מלאים בהרוגי השלום. אלה היו שני עשורים שיצרו שתי מדינות פלסטיניות כושלות שנלחמות זו עם זו ועם ישראל.
והנה, עשרים שנה אחרי שהכל התחיל, זה עדיין הזמן לשלום. פירושו של "הזמן לשלום" הוא שהגיע הזמן לסחוט עוד כמה ויתורים ישראליים בתקווה להביא את המחבלים ואת מדינותיהם המתקוטטות לשולחן המשא ומתן, לטובת עוד תמונה באלבום המפואר של משכיני השלום. ואם המצולמים יהיו בפוזה הנכונה, אולי ייצא מזה עוד פרס נובל לכל המשתתפים.
היה יכול להיות נעים לחשוב שמחלת השלום היתה אחד מהווירוסים שנישאים רק בזרם הדם של שמאלנים. אבל זה לא המצב.
מדי פעם אני נשאל לגבי פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי-מוסלמי, והשואלים נבוכים כשאני אומר להם שאין פתרון.
"אין פתרון בכלל? אבל חייב להיות פתרון. מה עם כל הקולות המתונים ומלאי הרצון הטוב? מה עם כל האמהות שרק רוצות לגדל את הילדים שלהן לשיר שירי שלום שמחים? מה עם כל החיילים הוותיקים שהתעייפו ממלחמות? ומה אם נכניס את כולם לחדר, שילחצו שם ידיים ויעשו פוזות למצלמה? אפילו אז לא יהיה שלום?"
ככל שהחברה נעשתה יותר "מתקדמת", כך נעשה קשה יותר להסביר אפילו לאנשים אינטליגנטיים שהעולם פשוט לא פועל בצורה כזאת.
במשך שני הדורות של המלחמה הקרה, היה כמעט בלתי-אפשרי לגרום לאנשים להבין שבאמת לא יוכל להיות שלום עם ברית המועצות, מעבר לשלום קר שנשען על מאזן כוחות הדדי. נראה שילדיהם ונכדיהם של הדורות ההם חפים באותה מידה מהיכולת להבין שרוב המלחמות הרציניות מסתיימות באחת משתי דרכים: או שצד אחד נוחל תבוסה ברורה ומשתנה לגמרי כתוצאה ממנה; או שבין הצדדים משתרר שלום קר שנמשך רק כל עוד אף אחד מהם לא מאמין שהוא מסוגל למחוץ את הצד השני בהתקפת פתע.
לישראל אכן היה שלום – עד שהיא התחילה את המשא ומתן לשלום. זה לא היה שלום מושלם, אבל מלבד הבעיות הקלות יחסית של האינתיפאדה – מכה קטנה בהשוואה לאלימות שהחלה אחרי לחיצת היד הידועה לשמצה בגן הוורדים של הבית הלבן – זו היתה תקופה טובה שלא חזרה שוב עד שישראל הפסיקה את משחק תהליך השלום עם המחבלים ולמדה לשמור אותם במרחק בטוח.
אבל לטענת משכיני השלום החובבנים, היעדר יחסי של אלימות הוא לא שלום. שלום בזמן מלחמה הוא לא מה שהם רוצים. הם רוצים מלחמה בזמן שלום. שיהיו לחיצות ידיים ופיגועי התאבדות. שיהיו גופות מדממות שמגורדות ממדרכות, אבל שיהיו גם מקהלות ילדים ששרות על שלום. שיקומו אלף מצבות, כל עוד כולם יכולים להאמין שהשלום בהישג יד.
פולחן השלום הוולגרי הזה, שמתפקד כדת וכציווי שמימי שמאפשר לגברים ונשים שאינם מאמינים בדבר לחזור ולהאמין באנושות, הוא שילוב של רגשנות ריקנית ובורות מחושבת.
חייב להיות שלום בזמננו, אומרים משכיני השלום. וישראל חייבת לספק לנו אותו. עוד נסיגות חייבות להיות מונחות על השולחן. עוד רצון טוב חייב לבוא לידי ביטוי, כדי שמשכיני השלום יוכלו להביט בטלוויזיות שלהם ולהיאנח באמונה מתחדשת בטוב הלב של כל גבר, אישה, ילד ומחבל מתאבד.
עם מי ישראל תעשה שלום? נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שלא התמודד על תפקידו מאז שהחמאס ניצח בבחירות, לא רוצה לנהל משא ומתן. חמאס רוצה לדבר רק על הפוגה קצרה במערכה שלו לחיסול ישראל. כשהוא לא נלחם בחמאס, אבו מאזן מכריז שהוא והחמאס שותפים לאותה השקפת עולם על טרור. ועכשיו כשאבו מאזן וחמאס שוב יחד, כבר ממילא אין עם מי להידבר.
אבל משכיני השלום לא מעוניינים בפרטים. הם אוהבים להשאיר את האידיאליזם האווילי שלהם ברמת התמונה הרחבה. והתמונה הרחבה היא שחייב להיות פתרון. עשרות אלפים דרשו אותו בלונדון לפני המלחמה, וזה מה שצ'מברליין נתן להם. השלום הגיע בזמננו – קצת לפני המפציצים הנאציים. אלפים אחרים דרשו אותו מכל נשיא אמריקאי שישב עם בריון קומוניסטי לשולחן המשא ומתן. וזה מה שהם קיבלו.
בזמנים ההם נחתמו אמנות להגבלת נשק גרעיני שלא היתה להן שום משמעות מבחינת הסובייטים, אבל גרמו לכל משכיני השלום החובבנים להרגיש טוב יותר עם עצמם. ואז, במקום שהשלום יגיע על גבי שולחן משא ומתן, ברית המועצות התמוטטה בגלל קאובוי קטנוני שלא הסכים לוותר על מערכת הגנה מטילים שכל בוגר הרווארד ידע שלעולם לא תפעל בהצלחה. ועכשיו, כשאובמה – עוד בוגר של הרווארד – מנסה בגאווה לקחת קרדיט על מערכת "כיפת ברזל", הם עדיין יודעים שהיא לא תעבוד.
רייגן לא סיים את המלחמה הקרה באמצעות חתימה על אמנות; הוא סיים אותה על-ידי חתירה עיקשת לעליונות צבאית. ולכן, בשם השלום, אותו אובמה שסקר את "כיפת ברזל" בעת ביקורו הממלכתי בישראל, הוכיח לרוסיה את גמישותו הפציפיסטית בכך שביטל את השלב הסופי של מערכת הגנת הטילים האמריקאית במזרח אירופה. כל בוגר של הרווארד יודע שהגנה מטילים לא מביאה שלום.
אבל למי בכלל היו ציפיות מרייגן? הרי השוטה הזה למד בקולג' נידח ביוריקה, אילינוי. איך הוא היה אמור לדעת שאי-אפשר להביס את ברית המועצות?
אובמה דורש מישראל את אותו דבר שהוא מנסה להשיג על-ידי בגידה בפולין בעניין מערכת ההגנה מטילים. וזאת למרות שהזמנים היחידים שישראל נהנתה מסוג כלשהו של שלום היו לאחר סיומה של מלחמה.
בוגרי הרווארד והאנשים שמקשיבים להם יודעים ששלום מגיע רק בקצה שרשרת ארוכה של נסיגות ופייסנות. ואז, אחרי שנתת לרודפיך את מפתחות הבית שלך, את מפתחות המכונית, ואת תליון המזל האהוב עליך – הם יחטטו בכיסיך הריקים, ינידו בראשם ברוגז ויסכימו סוף כל סוף לשלום.
כלומר, במידה והם לא באמת רוצים להרוג אותך.
וזאת הצרה עם משכיני השלום: הם לא באמת לוקחים בחשבון איך לעשות שלום עם רוצחים.
רוב המדינות משליכות לכלא רוצחים אלימים כשהם הורגים עשרה אנשים לשם ההנאה שבדבר. אבל כשהם הורגים עשרה אנשים כדי לשחרר רוצחים אחרים או לטעון לבעלות על טריטוריה, מן הראוי לנהל איתם משא ומתן. והתוצאה היחידה של המשא ומתן היא לגיטימציה לרצח כאמצעי מיקוח.
השלום מוביל למלחמה, מפני שעושי השלום מתגמלים את עושי המלחמה. המשא ומתן נותן פרסים לרוצחים עיקשים שמסרבים להפסיק לרצוח. וככל שהפרסים מתרבים, כך הם רוצחים יותר.
זאת הסיבה שישראל נמצאת באיחור של כמה עשורים באספקת הסחורה שדורשים ממנה כל משכיני השלום החובבנים. בכל פעם שהיא מתקשרת ל"טרור בע"מ" כדי להזמין שלום עם תוספת אחווה, מחבל מתאבד מגיע היישר לדלת הכניסה שלה. וכך, במשך עשרים שנה, במציאות טורדנית שאף אחד ממשכיני השלום לא מעוניין להטריח את עצמו לשמוע עליה... פירושו של השלום היה ונשאר אחד: מלחמה.
בכל פעם שמשיקים שלב חדש בתהליך השלום הבלתי-נגמר, עוד אנשים מתים. יותר אנשים מתים תוך כדי המשא ומתן מאשר בשאר הזמן. ההסבר של משכיני השלום לתופעה הזאת הוא שהמחבלים שאינם יושבים ליד שולחן הדיונים מנסים לתקוע מקלות בגלגלים למחבלים שכן יושבים לידו. המתים הם קורבנות למען השלום, ואם ישראל משיבה מלחמה נגד מחבלים מהסוג הראשון או השני, היא אשמה בתקיעת תהליך השלום – שחוץ מכל פיגועי הטרור, דווקא התקדם מצוין עד אותו רגע.
התשובה ההגיונית היחידה היא שפשוט אין סיכוי שיהיה שלום. שתי קבוצות המחבלים בשתי המדינות שלהן נוצרו למטרה אחת ויחידה – השמדת ישראל. המימון שלהן מגיע מאותן מדינות ששלחו טנקים לכבוש חוות ישראליות בזמן שאורוול היה בשלבי הכתיבה האחרונים של "מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות, בורות היא כוח".
הן לא יפסיקו לנסות להשמיד את ישראל, מפני שזה כל מה שהן יודעות לעשות וזו הסיבה היחידה לקיומן. וכאילו לא די בכך, במשך דורות הן חינכו את ילדיהן לשנוא ואין שום סימן שהן מתכוונות לעצור את מכונת השנאה הזאת, שהיא ההוכחה המובהקת ביותר לכך שהן לא מתכוונות להפסיק להילחם עכשיו או בעוד עשרים שנה. לא כל עוד מערכת החינוך שלהן עסוקה באימון המחבל המתאבד של מחר.
אבל בורות היא דבר שבו משכיני השלום מצטיינים במיוחד. הם לא רוצים לדעת את הסיבות לכך שהשלום לא יכול להתממש. והם גם לא רוצים לשמוע שבכל הקשור לאנשים שדתם מבטיחה להם שיגיעו לגן עדן אם ימותו בזמן שהם משספים לך את הגרון, השלום הטוב ביותר הוא השלום החמוש מכף רגל ועד ראש בברזל ובפלדה.
בשבילם מלחמה היא שלום, ובערות היא כוח.
Leave your comment
Post a Comment