בתקופתנו המתקדמת, דברים כבר לא קיימים כדי למלא את תפקידם. מכונות כביסה לא מתוכננות כדי לנקות בגדים, אלא כדי לחסוך מים ואנרגיה. מזון לא קיים כדי שיאכלו אותו, אלא כדי שיימנעו ממנו. צבאות לא מיועדים לנצח במלחמות, אלא כדי להיות מוסריים. וצבא מוסרי באמת הוא זה שלא נלחם אף פעם. אם הוא נאלץ לצאת למלחמה, הוא נלחם באופן פרופורציונלי ככל האפשר ומוריד הילוך כשהוא עומד לנצח, כדי שלאויב תהיה הזדמנות להתאושש ולגרום לו מספר פרופורציונלי לגמרי של אבידות.
אפשר לשכוח מהסתערות במעלה הגבעה. צבאות בימינו מסתערים במדרון אל פסגת המוסר, והם לא מנסים לכבוש אותה מידי האויב, מפני שזו הדרך הבטוחה לאבד אותה. להיפך: הם תובעים בעלות עליה באמצעות הסירוב לנסות ולכבוש אותה. בכך הם מבססים את זכותם המוסרית על הפסגה הזאת, שאותה הם לא יכולים להעביר בפועל לשליטתם מפני שהם מסרבים להילחם למענה.
ישראל נמצאת במאבק מתמשך על פסגת המוסר. הפסגה הזאת היא בשביל הישראלים המודרניים מה שארץ ישראל היתה בשביל אבותיהם החלוצים, שייבשו ביצות, בנו כבישים וירו בפורעים. עד שהתברר שכמה מהפורעים האלה הם, הפלא ופלא, העמים המדוכאים של האזור, היישר מסוריה או מירדן – ואלה ניגשו מיד לעבודה ומחו רטרואקטיבית נגד היישובים שנבנו על אותן ביצות, שהוצגו בשכתוב מרהיב של ההיסטוריה כרכושם של אבות-אבותיהם (כולל מפתחות אקסטרה-לארג' לדלת הביצה).
למרבה הצער, הדרך היחידה לנצח במלחמה על פסגת המוסר היא להפסיד. כמו במקרה של צבאות ערב העצומים שחזרו ופלשו לישראל, עשו ככל יכולתם להכניע אותה בעזרת מיטב הפלדה הסובייטית שהצליחו לספק להם המפעלים הקפואים בהרי אורל, ולבסוף כשלו במזימתם להשליך את היהודים לים – אבל במקביל הצליחו לכבוש את עמדת העליונות המוסרית בסכסוך. ובהמשך, עוזריהם המחבלים יצאו למערכה ארוכה של עשרות שנים שבהן הם ביססו את עליונותם המוסרית באמצעות חטיפת מטוסים מלאים באזרחים, רציחת ספורטאים באולימפיאדה, ודחיפת זקנים בכיסאות גלגלים מסיפוני אוניות.
כל מסעות הרצח האלה לא השיגו שום דבר מועיל מלבד רצח יהודים, דבר שבעיני מוחות מעוותים מסוג מסוים נחשב כבעל תועלת בפני עצמו. אבל הכישלון הזה העניק למחבלים את השליטה בפסגת המוסר. כישלונם לנצח במלחמה באמצעות חטיפת אוטובוסים והשתלטות על בתי-ספר הפך איכשהו, בעיני דעת הקהל העולמית, להוכחה ניצחת לעליונותם המוסרית ואצילות רוחם.
כשערפאת דידה אל דוכן הנואמים באו"ם, בחגורתו אקדח ועל ראשו סחבת כותנה מרושלת שעתידה להפוך, עשרות שנים לאחר מכן, לפריט אופנה הכרחי של היפסטרים ברחבי המערב – המחזה נגע ללבו של העולם כולו. למה? כי מחויבותו לרצח אנשים בשם מטרה כושלת שאפילו הוא עצמו לא האמין בה, בתמורה למזומנים של מפעיליו בעולם הערבי, המחישה את רצונו הכנה להגיע אל פסגת המוסר.
בשנות השבעים, אחרי שישראל ניצחה ביותר מדי מלחמות, הנרי קיסינג'ר הציע לה להפסיד באיזו מלחמה כדי לרכוש אהדה בינלאומית. גולדה לא התלהבה מהרעיון, אבל ההצעה של הנרי היתה מהסוג שאי-אפשר לסרב לו. ישראל כמעט נחרבה ב-73', אבל דווקא אז, כשאהדת העולם היתה במרחק נגיעה, הגברים הישראלים שעטו החוצה מבתי הכנסת ונדחקו למוניות צפופות כדי להגיע לחזית, והתמונה התהפכה. ישראל ניצחה, השר האמריקאי הפסיד, ומגרשי הגרוטאות בארץ התמלאו בפלדה סובייטית – מה שבוודאי שימח את בעלי המגרשים, אבל העציב מאוד את כל אלה שערגו לפיורדים הנשגבים שמתוכם מתנשאת פסגת המוסר.
ב-91' ישראל החליטה להוציא את הכלים הכבדים ולנצח את ערפאת במשחק שלו. רבין ופרס פיתו את המחבל הוותיק לנטוש את בטלת הפנסיה ולבוא איתם לוושינגטון, שם הם נכנעו לו בטקס רשמי בגן הוורדים בנוכחות ביל קלינטון הקורן מאושר. סוף כל סוף ישראל הגיעה אל פסגת המוסר. ואז ארה"ב חתכה נתח עסיסי מהפסגה הזאת ונתנה אותו לערבים. אמנם קלינטון נחל מאוחר יותר אכזבה באוסלו, כשפרס נובל לשלום ניתן למחבל המיוזע במקום לו-עצמו, אבל אולי היה כדאי שיחשיב את התבוסה הזאת כעוד ניצחון מוסרי.
אלא שפסגת המוסר התגלתה כחמקמקה במיוחד מבחינת ישראל. הפוגה רגעית אמנם נרשמה כשהיה נדמה שהחטא הקדמון של כיסוח האויב זכה לכפרה בגן הוורדים, אבל אז המחבלים התחילו שוב לרצוח ישראלים והישראלים התעקשו להשיב מלחמה. בן-רגע הוקפה פסגת המוסר בשרשרת עבה, עם מושבים מוזמנים מיוחדים לטרוריסטים ושלט שעליו כתוב: "אין כניסה לישראלים כלשהם, אלא אם הם יתנערו מהממשלה שלהם, מהציונות, ומזכות ההגנה העצמית".
השלום היה "התקווה" החדשה: לא להיות עם חופשי בארצנו, אלא להיות עם מוסרי בארץ שלא באמת שייכת לאף אחד, בשאיפה אופטימית שכולם יוכלו לחיות בה בהרמוניה. אלא שמשמעותו של שלום עם מחבלים היתה שצריך להימנע מלהשיב מלחמה. והיה גבול למה ש-70 אחוז מאזרחי המדינה, אלה שלא פינטזו על השלום מדי ערב לפני השינה, היו מוכנים לספוג תחת הכותרת הזו.
וכך מחבלים הרגו ישראלים, ישראלים הרגו מחבלים, והאו"ם גינה את ישראל ודרש ממנה לפתור את הבעיה בדרכי שלום, בכך שתמסור עוד שטחים למחבלים ותוכיח להם את מחויבותה לפתרון בלתי-אלים. לא היתה שום ציפייה שהמחבלים יפעלו באופן זהה ויוכיחו מחויבות כזאת לישראל, מפני שהם כבר זכו בפסגת המוסר בכך שהפסידו בכל הקרבות שלהם עם צה"ל – כולל בבית הספר שבו הם הציבו צלפים, הכנסייה שעליה הם השתלטו, ובית החולים שבו הם השתמשו כמחסן נשק.
הדילמה הגדולה שעומדת בפני ההנהגה הישראלית היא איך לנצח במלחמה מבלי להפסיד את עמדת העליונות המוסרית. זו משימה קשה במיוחד, מפני שהיא דורשת ניצחון במלחמה יחד עם ניצחון בשלום. ואי-אפשר לעשות את שני הדברים האלה בו-זמנית.
הפתרון שבו בחרה ישראל היה לנהל מלחמות מוגבלות תוך כדי שמירה על מחויבות מוחלטת לשלום. ברגע שמלחמה כלשהי מתחילה, מתחיל מיד הלחץ על המדינה להסכים להפסקת אש כדי להוכיח את המחויבות הזאת. ואז החמאס מתחיל שוב לירות רקטות, וכל הריטואל חוזר על עצמו. אבל ישראל מתקשה לסרב להפסקת אש, מפני שמנהיגיה עדיין מאמינים שהם יכולים לזכות בעליונות מוסרית בכך שיוכיחו שהם מחויבים לשלום יותר מהצד השני.
אבל אי-אפשר לנצח בתהליך השלום. אי-אפשר אפילו לשרוד בו, בטווח הארוך. שלום יכול להתקיים או כדבר נתון, או כמצב שנשמר על-ידי צבאות חזקים והרתעה אמינה. את השלום אי-אפשר לבנות על פסגת המוסר, רק על קבריהם של האנשים שהקריבו את חייהם כדי לשמור עליו.
החתירה לעליונות מוסרית היא פרויקט אבוד מראש. אי אפשר להילחם בלי לפגוע באף אחד, ואם אתה מכריז בגאווה על מוסריותך, אתה רק מאפשר לאויביך להאשים אותך בצביעות. מישהו שעסוק רוב הזמן במחאות קולניות על-כך שהוא לא גנב, שהוא בחיים לא נגע בשקל של אדם אחר, ושהוא מוכן להישבע בכך על ערימה ענקית של ספרי תנ"ך – איש כזה נראה הרבה יותר אשם ממישהו שמזעיף פנים ואומר למאשימים שיילכו לעזאזל. ככל שישראל מגוננת יותר על מוסריותה, כך היא מהדקת במו-ידיה את השרשראות שכרכו שונאיה סביב צווארה.
ישראל מלטשת את תורות הלחימה שלה במטרה לנהל מלחמה מוסרית באמת, והתוצאה היא שיטות מתוחכמות שהורגות מחבלים אבל עדיין גורמות לנזק סביבתי, וחיילים שפוחדים יותר לירות מאשר שיירו עליהם. כל המאמץ העילאי הזה הוא לחינם, מפני שלאויבי ישראל לא משנה אם יש להם תמונה אחת של אזרח ערבי מת לנופף בה, או אלף. הגינוי הוא זהה בשני המקרים. בכך שהיא חותרת לנצח בשלום, ישראל – כמו כל המדינות המודרניות – מפסידה במלחמה.
אבא של חייל בצה"ל אמר לבנו, לאחר שקראו לו לפעילות מבצעית, שהוא מעדיף לבקר אותו בכלא מאשר בבית הקברות: "אם יורים עליך, תירה בחזרה". זו עצה טובה לא רק לחייל הצעיר, אלא גם למדינת ישראל עצמה, ולשאר העולם המתורבת. עדיף לירות מאשר שיירו עליך. עדיף להיחשב לפושע, מאשר שיתאבלו עליך במוזיאוני שואה. עדיף להשאיר את פסגת המוסר לאלה שסוגדים לרומנטיקה של שפיכות דמים ותבוסות בלתי-נגמרות. עדיף להפסיד בשלום ולנצח במלחמה.
===
קישור לגרסה האנגלית
אפשר לשכוח מהסתערות במעלה הגבעה. צבאות בימינו מסתערים במדרון אל פסגת המוסר, והם לא מנסים לכבוש אותה מידי האויב, מפני שזו הדרך הבטוחה לאבד אותה. להיפך: הם תובעים בעלות עליה באמצעות הסירוב לנסות ולכבוש אותה. בכך הם מבססים את זכותם המוסרית על הפסגה הזאת, שאותה הם לא יכולים להעביר בפועל לשליטתם מפני שהם מסרבים להילחם למענה.
ישראל נמצאת במאבק מתמשך על פסגת המוסר. הפסגה הזאת היא בשביל הישראלים המודרניים מה שארץ ישראל היתה בשביל אבותיהם החלוצים, שייבשו ביצות, בנו כבישים וירו בפורעים. עד שהתברר שכמה מהפורעים האלה הם, הפלא ופלא, העמים המדוכאים של האזור, היישר מסוריה או מירדן – ואלה ניגשו מיד לעבודה ומחו רטרואקטיבית נגד היישובים שנבנו על אותן ביצות, שהוצגו בשכתוב מרהיב של ההיסטוריה כרכושם של אבות-אבותיהם (כולל מפתחות אקסטרה-לארג' לדלת הביצה).
למרבה הצער, הדרך היחידה לנצח במלחמה על פסגת המוסר היא להפסיד. כמו במקרה של צבאות ערב העצומים שחזרו ופלשו לישראל, עשו ככל יכולתם להכניע אותה בעזרת מיטב הפלדה הסובייטית שהצליחו לספק להם המפעלים הקפואים בהרי אורל, ולבסוף כשלו במזימתם להשליך את היהודים לים – אבל במקביל הצליחו לכבוש את עמדת העליונות המוסרית בסכסוך. ובהמשך, עוזריהם המחבלים יצאו למערכה ארוכה של עשרות שנים שבהן הם ביססו את עליונותם המוסרית באמצעות חטיפת מטוסים מלאים באזרחים, רציחת ספורטאים באולימפיאדה, ודחיפת זקנים בכיסאות גלגלים מסיפוני אוניות.
כל מסעות הרצח האלה לא השיגו שום דבר מועיל מלבד רצח יהודים, דבר שבעיני מוחות מעוותים מסוג מסוים נחשב כבעל תועלת בפני עצמו. אבל הכישלון הזה העניק למחבלים את השליטה בפסגת המוסר. כישלונם לנצח במלחמה באמצעות חטיפת אוטובוסים והשתלטות על בתי-ספר הפך איכשהו, בעיני דעת הקהל העולמית, להוכחה ניצחת לעליונותם המוסרית ואצילות רוחם.
כשערפאת דידה אל דוכן הנואמים באו"ם, בחגורתו אקדח ועל ראשו סחבת כותנה מרושלת שעתידה להפוך, עשרות שנים לאחר מכן, לפריט אופנה הכרחי של היפסטרים ברחבי המערב – המחזה נגע ללבו של העולם כולו. למה? כי מחויבותו לרצח אנשים בשם מטרה כושלת שאפילו הוא עצמו לא האמין בה, בתמורה למזומנים של מפעיליו בעולם הערבי, המחישה את רצונו הכנה להגיע אל פסגת המוסר.
בשנות השבעים, אחרי שישראל ניצחה ביותר מדי מלחמות, הנרי קיסינג'ר הציע לה להפסיד באיזו מלחמה כדי לרכוש אהדה בינלאומית. גולדה לא התלהבה מהרעיון, אבל ההצעה של הנרי היתה מהסוג שאי-אפשר לסרב לו. ישראל כמעט נחרבה ב-73', אבל דווקא אז, כשאהדת העולם היתה במרחק נגיעה, הגברים הישראלים שעטו החוצה מבתי הכנסת ונדחקו למוניות צפופות כדי להגיע לחזית, והתמונה התהפכה. ישראל ניצחה, השר האמריקאי הפסיד, ומגרשי הגרוטאות בארץ התמלאו בפלדה סובייטית – מה שבוודאי שימח את בעלי המגרשים, אבל העציב מאוד את כל אלה שערגו לפיורדים הנשגבים שמתוכם מתנשאת פסגת המוסר.
ב-91' ישראל החליטה להוציא את הכלים הכבדים ולנצח את ערפאת במשחק שלו. רבין ופרס פיתו את המחבל הוותיק לנטוש את בטלת הפנסיה ולבוא איתם לוושינגטון, שם הם נכנעו לו בטקס רשמי בגן הוורדים בנוכחות ביל קלינטון הקורן מאושר. סוף כל סוף ישראל הגיעה אל פסגת המוסר. ואז ארה"ב חתכה נתח עסיסי מהפסגה הזאת ונתנה אותו לערבים. אמנם קלינטון נחל מאוחר יותר אכזבה באוסלו, כשפרס נובל לשלום ניתן למחבל המיוזע במקום לו-עצמו, אבל אולי היה כדאי שיחשיב את התבוסה הזאת כעוד ניצחון מוסרי.
אלא שפסגת המוסר התגלתה כחמקמקה במיוחד מבחינת ישראל. הפוגה רגעית אמנם נרשמה כשהיה נדמה שהחטא הקדמון של כיסוח האויב זכה לכפרה בגן הוורדים, אבל אז המחבלים התחילו שוב לרצוח ישראלים והישראלים התעקשו להשיב מלחמה. בן-רגע הוקפה פסגת המוסר בשרשרת עבה, עם מושבים מוזמנים מיוחדים לטרוריסטים ושלט שעליו כתוב: "אין כניסה לישראלים כלשהם, אלא אם הם יתנערו מהממשלה שלהם, מהציונות, ומזכות ההגנה העצמית".
השלום היה "התקווה" החדשה: לא להיות עם חופשי בארצנו, אלא להיות עם מוסרי בארץ שלא באמת שייכת לאף אחד, בשאיפה אופטימית שכולם יוכלו לחיות בה בהרמוניה. אלא שמשמעותו של שלום עם מחבלים היתה שצריך להימנע מלהשיב מלחמה. והיה גבול למה ש-70 אחוז מאזרחי המדינה, אלה שלא פינטזו על השלום מדי ערב לפני השינה, היו מוכנים לספוג תחת הכותרת הזו.
וכך מחבלים הרגו ישראלים, ישראלים הרגו מחבלים, והאו"ם גינה את ישראל ודרש ממנה לפתור את הבעיה בדרכי שלום, בכך שתמסור עוד שטחים למחבלים ותוכיח להם את מחויבותה לפתרון בלתי-אלים. לא היתה שום ציפייה שהמחבלים יפעלו באופן זהה ויוכיחו מחויבות כזאת לישראל, מפני שהם כבר זכו בפסגת המוסר בכך שהפסידו בכל הקרבות שלהם עם צה"ל – כולל בבית הספר שבו הם הציבו צלפים, הכנסייה שעליה הם השתלטו, ובית החולים שבו הם השתמשו כמחסן נשק.
הדילמה הגדולה שעומדת בפני ההנהגה הישראלית היא איך לנצח במלחמה מבלי להפסיד את עמדת העליונות המוסרית. זו משימה קשה במיוחד, מפני שהיא דורשת ניצחון במלחמה יחד עם ניצחון בשלום. ואי-אפשר לעשות את שני הדברים האלה בו-זמנית.
הפתרון שבו בחרה ישראל היה לנהל מלחמות מוגבלות תוך כדי שמירה על מחויבות מוחלטת לשלום. ברגע שמלחמה כלשהי מתחילה, מתחיל מיד הלחץ על המדינה להסכים להפסקת אש כדי להוכיח את המחויבות הזאת. ואז החמאס מתחיל שוב לירות רקטות, וכל הריטואל חוזר על עצמו. אבל ישראל מתקשה לסרב להפסקת אש, מפני שמנהיגיה עדיין מאמינים שהם יכולים לזכות בעליונות מוסרית בכך שיוכיחו שהם מחויבים לשלום יותר מהצד השני.
אבל אי-אפשר לנצח בתהליך השלום. אי-אפשר אפילו לשרוד בו, בטווח הארוך. שלום יכול להתקיים או כדבר נתון, או כמצב שנשמר על-ידי צבאות חזקים והרתעה אמינה. את השלום אי-אפשר לבנות על פסגת המוסר, רק על קבריהם של האנשים שהקריבו את חייהם כדי לשמור עליו.
החתירה לעליונות מוסרית היא פרויקט אבוד מראש. אי אפשר להילחם בלי לפגוע באף אחד, ואם אתה מכריז בגאווה על מוסריותך, אתה רק מאפשר לאויביך להאשים אותך בצביעות. מישהו שעסוק רוב הזמן במחאות קולניות על-כך שהוא לא גנב, שהוא בחיים לא נגע בשקל של אדם אחר, ושהוא מוכן להישבע בכך על ערימה ענקית של ספרי תנ"ך – איש כזה נראה הרבה יותר אשם ממישהו שמזעיף פנים ואומר למאשימים שיילכו לעזאזל. ככל שישראל מגוננת יותר על מוסריותה, כך היא מהדקת במו-ידיה את השרשראות שכרכו שונאיה סביב צווארה.
ישראל מלטשת את תורות הלחימה שלה במטרה לנהל מלחמה מוסרית באמת, והתוצאה היא שיטות מתוחכמות שהורגות מחבלים אבל עדיין גורמות לנזק סביבתי, וחיילים שפוחדים יותר לירות מאשר שיירו עליהם. כל המאמץ העילאי הזה הוא לחינם, מפני שלאויבי ישראל לא משנה אם יש להם תמונה אחת של אזרח ערבי מת לנופף בה, או אלף. הגינוי הוא זהה בשני המקרים. בכך שהיא חותרת לנצח בשלום, ישראל – כמו כל המדינות המודרניות – מפסידה במלחמה.
אבא של חייל בצה"ל אמר לבנו, לאחר שקראו לו לפעילות מבצעית, שהוא מעדיף לבקר אותו בכלא מאשר בבית הקברות: "אם יורים עליך, תירה בחזרה". זו עצה טובה לא רק לחייל הצעיר, אלא גם למדינת ישראל עצמה, ולשאר העולם המתורבת. עדיף לירות מאשר שיירו עליך. עדיף להיחשב לפושע, מאשר שיתאבלו עליך במוזיאוני שואה. עדיף להשאיר את פסגת המוסר לאלה שסוגדים לרומנטיקה של שפיכות דמים ותבוסות בלתי-נגמרות. עדיף להפסיד בשלום ולנצח במלחמה.
===
קישור לגרסה האנגלית
Leave your comment
Post a Comment