יום התלות ההדדית בפוסט-אמריקה

דוֹברוֹת נגררו בנהר ההדסון, רחובות נחסמו, ושוטרים שבאו להרוויח קצת שעות נוספות הוצבו לאורכם. קהל הצופים התחיל להגיע מוקדם כדי לתפוס את מקומות הצפייה הטובים ביותר במפגן הזיקוקים, בחגיגה של חירות תחת שמירה כבדה של יריבי החירות. האנשים האלה לא חגגו את חירויות הכרזת העצמאות או החוקה, אלא את החירות לקבל דברים בחינם.

חברת הקונגרס הדמוקרטית (לשעבר יו"ר בית הנבחרים) ננסי פֶּלוֹסי הסבירה בשעתו שחיוב האזרחים להצטרף לביטוח הבריאות "אובמה-קֵר" הוא קנס על "טרמפיסטים". ושם למטה בהדסון, ספינות מלחמה בריטיות הפליגו פעם במעלה הנהר בניסיון למנוע מבני המושבות הראשונות להיות "טרמפיסטים" על השקעות האימפריה בצפון אמריקה.

נראה היה שהוויכוח סביב השאלה האם ניתן לנשל אנשים ולהכריח אותם לשלם על תוכניות גרנדיוזיות של ממשלה מנותקת הוכרע הרחק צפונה משם, בסראטוגה, שם נכנעו הבריטים בסיומו של קרב מפתח במהפכה האמריקאית. אבל הוויכוח הזה קם לתחייה.

יום התלות ההדדית הוא יום העצמאות החדש. "אני אוהב אותך, אתה סובל אותי, וכולנו חיים יחד בכלכלה מתוכננת עליזה". אנשים עצמאיים נתפסים, כמו בני המושבות, כמי שהרוויחו מההשקעה העצומה של הממשלה מבלי לשלם את חלקם כראוי.

כל מה שהכתר הבריטי באמת רצה היה שהמתיישבים ישלמו את "חלקם ההוגן" - חלק שהגדרתו נקבעה במרחק של אלפי קילומטרים מהם. כל מה שהמתיישבים רצו היה זכויותיהם של אנגלים מן השורה, שהם האמינו שמגיעות להם. בסופה של שפיכות דמים גדולה, המתיישבים השיגו דווקא את הזכות להיות אמריקאים - סדרה משונה של הברות שאמנם באה משמו של מגלה ארצות איטלקי, אבל פירושה הוא ממשלה מוגבלת לשם החופש.

ה"טרמפיסטים" שלא רצו לממן את האימפריה ניצחו בזמנו, אבל בקהל שעשה את דרכו אל ההדסון בקושי היה מישהו שזכר את משמעותו של היום הזה. זכאי הדיור הציבורי, שהם ה"טרמפיסטים" האמיתיים, מקבלים טרמפ בכל דבר ממזון ועד מגורים - אבל את הטרמפ הזה נותנים להם משלמי המיסים שפלוסי ואובמה מגנים כ"טרמפיסטים". והדרך היחידה להמשיך לקבל את הטרמפ הזה היא לבטל את חירותם של כל שאר האנשים.

הזיקוקים הם רק עוד דבר חינמי בים הדברים החינמיים שבו הם שוחים. הארבעה ביולי הוא בשבילם "יום הזיקוקים". לכל מדינה יש ימי זיקוקים, וזה פשוט היום המסוים שבו ארה"ב בוחרת להאיר את שמי הלילה. ליום הזה אין משמעות בשבילם, כי על אף שהם מוקפים בדברים שהם מקבלים באופן חופשי, הם עצמם אינם חופשיים.

ההבדל בין חופש לבין לקיחה חופשית של דברים טושטש בהדרגה, עד שרבים בוודאי חושבים שהמהפכה האמריקאית פרצה בגלל שהבריטים לא סיפקו למושבות שירותי בריאות מסובסדים. אם רק המתיישבים היו יודעים על ה-NHS, הם היו מצביעים לחזור לחיקה של בריטניה.

יש הבדל גדול בין מדינה חופשית למדינה של לקיחה חופשית. אפשר להחזיק באחד מהשניים, אבל לא בשניהם. למדינה חופשית אין אובססיה לטרמפיסטים; רק מדינה של לקיחה חופשית מנסה באובססיביות לגרום לכולם לשלם את חלקם ההוגן לטובת האנשים שרוצים את הדברים החינמיים.

האינדיבידואליזם המחוספס של אמריקה בימי המושבות פינה את דרכו לקהלים מחניקים של אנשים שתלויים הדדית אלה באלה, מיושרים כתף אל כתף, אוחזים זה בארנקו של זה, צועקים "קח ממנו ותן לי".

אנחנו מדינה שמוצפת בזכות לדברים ששולמו בכספם של אנשים אחרים. מדינה שבה הממשלה נותנת לך מזון, דיור וחינוך - בזמן שרשת וול-מארט נותנת לך מוצרים זולים מתוצרת סין, שבעבר יוצרו בארה"ב, בימים שבהם אנשים יכלו להרשות לעצמם לשלם על בריאות, דיור ומזון מבלי לכייס אחד את השני.

הזיקוקים שמתפוצצים בפרחים מרהיבים של כחול ואדום, כסף וזהב, הם הד עמום לדבר האמיתי: אבק השריפה של היריות שהוחלפו בין שני הצדדים הלוחמים - בין חיילי הממשלה ושכירי החרב הגרמנים שלהם מצד אחד לבין המתיישבים המורדים מהצד השני, אלה שבחרו לקחת טרמפ על רוח החופש במקום לכופף את צווארם לטובת חישוביה של אימפריה מתפשטת. ריחו הקלוש של אבק השריפה וצלליהן של הדוברות הם רק חיקוי למלחמה שהתחוללה כאן אז. מחזה של אור וצל שמשמעותו נוגעת בפחות ופחות אנשים עם כל שנה שחולפת.

הנאומים הצפויים מראש משבחים תמיד רעיון כלשהו של ייחודיות ועצמאות אמריקאית, אבל איזה תוכן יש לשני הדברים האלה? האם אנשים רבים כל-כך סיכנו את חייהם רק כדי להיקלע למערכת שלעומתה זאת שממנה הם נמלטו נראית  ליברטריאנית לכל דבר? אילו ידעו שהם עתידים להביא על עצמם את ה-NHS; את "ועדות המוות" שבשלב מסוים יאמצו את פרוטוקול המתות החסד של ה-LCP; ואת מערכת התלות ההדדית שבה כולם נבזזים למען טובת הכלל של הבוזזים - אולי הם היו נשארים בבית, בחוות שלהם, וצופים בעצב בקרבות מרחוק.

דבריו המפורסמים של ג'ון קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך", תמיד היו שקר חלול. הציפייה היא שחצי אחד של העם ישאל מה המדינה שלו יכולה לעשות בשבילו, בעוד החצי האחר ישאל מה הוא יכול לעשות בשביל המדינה שלו.

מלחמת האזרחים המבעבעת הזאת מתוארת לעתים קרובות כמלחמת מעמדות, אבל היא לא סובבת סביב נושא המעמד. יש מיליארדרים ואביונים בשני הצדדים, וקו השבר חוצה את המעמד הבינוני, מפריד בין אלה שמשיגים את הכנסתם מעסקים פרטיים לבין אלה שמקבלים אותה מהממשלה ומתעסוקה במימון ממשלתי.

הארבעה ביולי הוא יום העצמאות, אבל כל יום אחר הוא יום התלות ההדדית - הימים שבהם אנחנו חוגגים את שילובנו, התנדבותנו וציותנו למערכת עצומה שהופכת כל אחד לתלוי בממשלה והופכת את הממשלה לתלויה בכל אחד שעדיין עובד במשהו שאינו הממשלה, כולל החופשיים מכולם, העוסקים העצמאיים.

אימפריות פועלות באמצעות סחיטת כל טיפה ממה שנמצא תחת שליטתן, במטרה לממן את עלויותיהן שלהן.

 

הכתר הבריטי ניסה לרוקן את נכסי אמריקה כדי לשלם את חובותיו, דבר שהוביל למחאות גוברות מצד האוכלוסייה המקומית ובסופו של דבר למהפכה. ועכשיו, אימפריית התלות ההדדית מרוקנת את נכסיהם של נתיניה העצמאיים לטובת נתיניה התלויים ולטובת תשתית התלות, המעסיקה את אינספור הפקידים שמנהלים את כל המערכת.

"מסיבת התה", הן המקורית והן העכשווית, באו לעולם כשממשלה מנותקת והמלך שבראשה הטילו מסים על אוכלוסיית נתינים, שנראו לעיר הבירה המסוגרת כלא יותר מפראים שנאחזים באמונות פרימיטיביות וחיים ללא הטבות הציוויליזציה שבה התברכו הערים המרכזיות בממלכה.

דגל גדסדן, עם הנחש הכרוך שלו, הוא לא סמל שאפשר למצוא על הנהר המפוצל הזה, הזורם סביב האי הצר של מנהטן. אבל אותו אי היה כבר אז מובלעת של נאמנים לשלטון הממשלה, שג'ורג' וושינגטון נאלץ להימלט ממנה תוך שהוא שורף חצי משטח ברוקלין כדי לסייע בנסיגתו. עכשיו האימפריה החדשה פועלת מתוך עיר שנקראת על שמו, ובנייני ענק, שבהם יש יותר פקידים ממספר החיילים הכולל ששיגרו הבריטים למושבות, מושלים במה שעדיין מתואר כ"מדינה חופשית". 

המהפכה האמריקאית לא היתה מאבק למען עוד מדינה, אחת מרבות, אלא למען מדינה חופשית. המדינה הזאת לא פוצלה מהאימפריה כדי לספק שאיפה לאומית של קבוצה אתנית או לממש את ייעודה ההיסטורי. הרעיון המנחה שלה, כמו החג הלאומי, היה עצמאות - אבל לעצמאות יש מעט מאוד משמעות אלא אם כן היא מגיעה אל האדם כאינדיבידואל. 

מדינה שבה כולם הם חלק מקהילה אחת גדולה של תלות הדדית - שוק בתכנון מרכזי שניתן לאיזון רק אם מאלצים כל אחד לקנות את מה שאומרים לו לקנות - היא לא מדינה חופשית. אפילו עצמאית היא לא תישאר לזמן רב. ההיגיון של התלות ההדדית הוא להרחיב את התלות הזאת מעבר לגבולות ולהפוך את האזור ואחריו את כל חלקי העולם לתלויים אלה באלה כדי להשיג שיווי-משקל במאזן הכלכלי.

תלות הדדית חייבה את קצן של זכויות המדינות בארה"ב. היא תחייב בסופו של דבר את קץ זכויות המדינות בעולם. גוש האירו הוא מחזה של קריסה כלכלית תלויה-הדדית עם חילוצים פיננסיים לכל, בשם יציבות אזורית שאין לה יכולת קיום. ארה"ב, כמו ספרד ויוון, מגלגלת את חובה הלאומי לכלכלות נמרצות יותר. כבר אין לנו תלות הדדית עם מדינת האם הבריטית; במקומה יש לנו תלות כזאת עם הרפובליקה העממית של סין, שאת מוצריה אנחנו קונים בעוד היא קונה את חובותינו. 

בזמן שבריטניה מפנה את מקומה לאיחוד האירופי וארה"ב מפנה את מקומה לנפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) והמדינות השונות מפנות את מקומן לאו"ם, נטל התלות ההדדית מועבר למערכות נרחבות יותר ויותר עד שמשקלו גדול יותר מזה של העולם כולו. הנטל הזה הוא כמו סלע שמתגלגל במורד; הוא צובר לעצמו יותר ויותר מאסה, מגביר את תאוצתו, עד שבסוף הוא מתרסק.

המערכת מנסה לדחות את ההתרסקות הבלתי-נמנעת בכך שהיא מוודאת שכל אדם יצרני ישלם את "חלקו ההוגן". היא מנהלת ציד אחרי "טרמפיסטים" - הן אנשים פרטיים והן מדינות - שעדיין לא מתגלגלים במורד, מערערת את שיווי המשקל שלהם ודוחפת אותם מההר. הכל בשם טובת הכלל.

עקרון ה"טרמפיסטים" הוא שהטבות של מדיניות נתונה חייבות להיכפות על כולם, כדי להטיל עליהם לסייע במימון ההטבה. אין גבול טבעי להרחבה כזאת. אם אפשר לומר על המשכורת שלך שהיא עלתה מאחר שאיגודים מקצועיים ניהלו משא ומתן מוצלח על חוזה חדש, אז אפשר לכפות עליך לשלם לאיגוד. אם אתה לא רוכש ביטוח בריאות, מן הסתם אתה מקבל אותו בחינם. אם אתה לא חלק מהמערכת, יהיה צו שלטוני שיהפוך אותך לחלק ממנה.

המונח "טרמפיסטים" הוא גרסה מנומסת ל"פרזיטים" של ברית המועצות. הרעיון עצמו זהה. במערכת שבה הטבות חלות על כולם, כולם מחויבים למערכת. הכתר החדש הוא לא אדם, הוא רעיון. כס המלכות שלמרגלותיו כורע עם חופשי-לשעבר הוא מושבה המוזהב של מדינת הרווחה. בזמן שהזיקוקים האירו את השמיים, מהפכת-נגד ביטלה את המהפכה. יש מלך חדש ופניו מופיעים על כל שערי המגזינים ברחבי הארץ. המתנות הנדיבות שהוא מחלק הופכות את כולם לבני חסות של המדינה, על חשבונם.

גל הזיקוקים האחרון נמוג, הכוכבים הנופלים שוקעים לעבר האדמה ונעלמים בחשכה, אורו של יום העצמאות מתפוגג. האנשים בקהל מתפזרים ומשתרכים באיטיות הרחק מהמחזה הקצר הזה, אל מעבר למתרסי המשטרה, דרך רחובות צרים, מול בנייני ממשלה, חזרה לחייהם התלויים-הדדית במדינה תלויה-הדדית שבה רצונו של העם וזכויותיו של הפרט חשובים פחות מאשר ההצעה התורנית ששואפת לפתור את בעיית העצמאות שלהם באמצעות הפיכת המדינה למקום שבו שולטת עוד יותר תלות.

לפני כמה מאות שנים, ברחובות האלה, גברים ונשים חגגו את קץ העריצות; ובשעתה האפלה ביותר של העיר, טורים של גברים קודרים צעדו על שפת הנהר אל הנקודה הגבוהה ביותר באי כדי להתבצר בקו הגנה אחרון. לפעמים קירות הלְבֵנים של הבניינים הישנים עדיין לובשים את צִלם, ולאור הזהב של הזיקוקים אפשר כמעט לראות אותם - צללים נעים בחשכה, צעדיהם לוקחים אותם צפונה, על שפתיהם שיר שקט ובידיהם רובים; אנשים שאיבדו את חייהם וזכו בהם בהגנה על חירותם.