ישראל מטפסת לגרדום שהוקם על קרקע בבעלות האו"ם, עם חבל שאותו הכין העולם המוסלמי המגחך בשביעות רצון. אבל התליינים עצמם הם ברובם מערביים שעדיין מאמינים שמותו של קורבן יחיד יספיק כדי לפייס את הפורעים הצובאים על ביתם.
יש שלושה דברים שאפשר לעשות כשעומדים לתלות אותך. אפשרות אחת היא ללכת בראש מורם, להשמיע שורה או שתיים של מילים מהדהדות שיזכירו לדורי-דורות את הקרבתך העצמית, ואז לאפשר לתלייניך לעשות את עבודתם. לנו היהודים יש היסטוריה עשירה של מות קדושים מהסוג הזה.
אפשרות נוספת היא להצטדק כל הדרך לגרדום, להסביר שנפלה כאן טעות ושהמקרה לא טופל כהלכה, ולהתחנן שמישהו יקשיב ויעשה משהו כל עוד אפשר. גם האפשרות הזאת מסתיימת בתלייה. אבל זו תלייה של עבד, שבה אין אפילו שמץ של כבוד. אדם שמת בעודו מתחנן לרוצחיו ומפקיר את גורלו לחסדי הגינותם של שקרנים וצבועים, שפשעיהם גורמים לפשעיו שלו להיראות כמו מעשי צדקה, הוא מוג-לב.
כי בעצם יש רק דבר אחד שבאמת אפשר לעשות כשכורכים את החבל לצווארך: להתנגד. לולאת התלייה מתהדקת על הצוואר כדי לחנוק או לשבור אותו. אם אתה מתנגד להידוק החבל, יש לך סיכוי לשרוד. לעומת זאת, אם אתה מקיים כסדרם את כל שלבי התהליך ומרשה לתליינים לקשור את ידיך מאחורי גבך ולהניח את הלולאה על צווארך, בעודך בטוח שהממסד יעשה איתך צדק - אין לך סיכוי לשרוד.
במשך שני עשורים ישראל התקדמה בהתמדה לעבר הגרדום. המנהיגים שלה הובילו אותה לשם בעזרת ערבויות בינלאומיות חסרות-ערך. ואזרחי המדינה הרשו לעצמם להיות מובלים, בכך שסירבו לראות מה מחכה להם בהמשך הדרך - אפילו כשדם נשפך ברחובות.
כל ניסיון להגיע לפתרון של שלום, כל ויתור וכל מחווה של רצון טוב, רק הידקו את האזיקים על ידי ישראל ואת חבל התלייה על צווארה. כל נסיגה ישראלית הגבילה עוד יותר לא רק את יכולתה של המדינה להגן על עצמה, אלא אפילו את יכולתה לעשות דברים בסיסיים כמו לבנות בתי מגורים בעיר הבירה שלה. כל מחווה והסכם כבלו אותה לתנאים מגבילים וקשוחים עוד יותר - ואף אחד מהם לא הביא שלום. הם רק הגביהו את הרף לוויתורים שדרשו האויב וסייעניו בשלב הבא של המשא ומתן.
זה לא תהליך שלום, וזה אף פעם לא היה תהליך שלום. זה לינץ' פומבי. לינץ' במדינה שפשעה האמיתי היחיד הוא בכך שקיומה מעליב את הפנאטיות והדעות הקדומות של מיליארד מוסלמים, ששולטים בחלק נכבד ממאגרי הנפט ושעושי דברם מוכנים להשתולל ולהרוג ברחובותיה של כמעט כל עיר מרכזית בעולם בתגובה לפגיעה המזערית ביותר.
הלינץ' התחיל כמשפט שבו הרוצח לבש חליפת יוקרה וקורבנו ישב באוברול כתום בתא הנאשמים. בכל יום לאורך המשפט, הרוצח הורשה לצאת מהאולם כדי לרצוח שוב. ומדי אחר צהריים הוא חזר לבית המשפט עם ידיים מגואלות בדם, שהשופט והמושבעים העמידו פנים שהם לא רואים. אם הקורבן הסב את תשומת לבם לידיים האלה, נאמר לו שמעשי הרצח היו באשמתו מכיוון שהוא יצר פרובוקציה שגרמה לרוצח לבצע אותם.
היעד הסופי ברור לגמרי: ביטול "הטעות" שאיפשרה למיעוט העתיק והרדוף ביותר במזרח התיכון להחזיר לידיו את ארץ מולדתו מידי החליפים והסולטנים המוסלמים, ולהביא אליה את בניו הרדופים ממזרח וממערב.
בכל פעם שישראל מנסה להיענות לדרישות הצד השני, היא למעשה מתקדמת עוד צעד לעבר הגרדום. היא מאפשרת לחבל להתהדק עוד קצת סביב צווארה. ובכל הידוק כזה, היא נאלצת להיאבק בכוח רב יותר כדי למצוא אוויר לנשימה.
בסופו של דבר לא יהיה אוויר בכלל. רק דמות בודדה ועלובה שמתנודדת ברוח המזרחית החמה הנושבת מחולות המדבר. וצעקות "איטבח אל יאהוד" בינות להריסות ירושלים, חיפה, תל אביב ואריאל.
ישראל לא יכולה לשרוד על-ידי הליכה לקראת האספסוף שמבצע בה לינץ'. רק על-ידי מציאת האומץ להתנגד לו. כשהקהילה הבינלאומית, בפקודת הפורעים המוסלמים, מכתיבה את הפרמטרים של הישרדות ישראל - המדינה חייבת להרחיב את הפרמטרים האלה על-ידי הבקעתם וחצייתם מבפנים. אם הם רוצים להכיר בטרוריסטים, אז לחסל את אותם טרוריסטים. אם הם רוצים ליצור באופן חד-צדדי מדינה פלסטינית, אז לספח את אותם שטחים. ההיענות היא חבל תלייה. ההתנגדות היא אוויר של חופש. בכל פעם שישראל נסוגה לאחור, מגנים אותה על כך. כשהיא נעה קדימה, גם אז מגנים אותה - אבל חופש הפעולה שלה מתרחב.
העולם תמיד יגנה את ישראל, בלי קשר לכוונותיה. אבל כמו כל צורה אחרת של הטחת שמות גנאי, לגינויים האלה יש כוח רק כל עוד ישראל מאפשרת להם להכתיב את פעולותיה. ישראל לא סופגת גינויים בגלל מה שהיא עושה, אלא עקב התמזגותם של חוסר-הסובלנות המוסלמי, הקיצוניות של השמאל, והד'ימיות הבינלאומית בנקודה האחת הזאת.
זה דפוס שאי-אפשר לנטרל ולהחזיר לאחור. אפשר רק להתעלם ממנו.
כשאתה מקשיב לאיומים ולהקנטות של אלה ששונאים אותך, אתה נותן להם כוח ביחס אליך. אם אתה מנסה לשנות את התנהגותך כדי לזכות באהדה מצדם, נחשול השנאה שלהם כלפיך רק יתעצם. לא את ההתנהגות שלך הם שונאים - אלא אותך עצמך. כשאתה מפגין חולשה, אתה מזמין אותם לתקוף. בכך שאתה נותן להם כוח לתמרן אותך, אתה רק מעצים את תוקפנותם ואת להיטותם לנצל את נקודות התורפה שלך. ואם תמשיך בדפוס הזה, תסיים את דרכך כעבד או כגופה. עבד, במידה והם מוצאים משהו שימושי להשאיר אותך בחיים בשבילו. גופה, אם הם לא. כך או כך, שיתפת פעולה והכנסת את הצוואר ללולאה שהם הכינו לך.
ישראל לא יכולה להמשיך כך. אף מדינה לא היתה מסוגלת לשרוד במצב כזה לאורך זמן. ובכל זאת, ישראל ממשיכה באותה דרך, צועדת לעבר הגרדום ומוחה בקול גדול שהיתה כאן איזו טעות איומה. אבל לא, אין פה שום טעות. התליינים מנידים בראשיהם בהזדהות ומבטיחים לבדוק את הנושא, בזמן שהם קושרים את ידי הקורבן מאחורי גבו.
זו פארסה, וכולם - מלבד הטיפשים ביותר בקרב הפורעים ובקרב הנידונים למוות - יודעים את זה.
אבל כמו הנידון למוות שמסרב בגבורה לכיסוי עיניים, ישראל מוזהרת שוב ושוב לא לעשות בעיות. לכי בשקט. תנשמי עמוק. עוד מעט זה ייגמר. מה העולם יגיד אם ישראל תתנגד? בדיוק מה שהעולם אומר עכשיו: שעושי הצרות הציונים הם האשמים בכל בעיותיהן של המדינות המזרח תיכוניות, שאלמלא ישראל היו שלוות ומשגשגות. שישראל היא התולעת בתפוח היפה והבריא של הדיקטטורות האיסלאמיות.
כל איום שהופנה נגד ישראל בא בתגובה לוויתורים מצדה, ולא כשהיא עמדה על שלה. בכל פעם שישראל בחרה בדרך המלך, אויביה ארבו לה ותקפו אותה מדרך צדדית. היה ראוי שכבר מזמן נתעורר ונתחיל ללמוד כמה לקחים ממה שמתרחש סביבנו. חבל התלייה כבר מוכן, והעם נאבק לנשום. הנשימה הנוכחית היתה ירושלים. הנשימה הבאה תהיה הגליל. ומה אז? כמה נשימות עוד נשארו?
לפני אוסלו, איימו על ישראל בטרור אם לא תציית. היא צייתה, והטרור התעצם בכמה סדרי גודל. ואז איימו עליה שאם היא לא תמשיך לשאת ולתת, יוטל עליה בידוד בינלאומי. היא המשיכה במו"מ, היא ויתרה - ובודדו אותה למרות זאת. איימו עליה בחרמות, ואז היא עשתה מחוות, ובכל זאת הוחרמה. עכשיו הם מאיימים בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. ואחריו מדינה דו-לאומית. ואחריה התערבות בינלאומית. חבל, גרדום, וכל השאר.
האם מישהו חושב שכל הדברים האלה לא יקרו בלאו-הכי אם ישראל תיתן לעבאס ולכנופיית המחבלים שלו מדינת טרור משלהם שבירתה ירושלים?
אף פשרה לא הצליחה עד עכשיו. מה שאומר ששום פשרה כבר לא תצליח. תהליך שבו צד אחד מתפשר שוב ושוב בעוד הצד השני רק מאיים ולוקח הוא לא תהליך; הוא שוד מזוין. אם מישהו מאיים עליך באקדח, אתה יכול לחשוב שאפשר לשחד אותו. עד שהוא בא אליך עוד פעם ועוד פעם. ואז זה כבר לא איום, זה תהליך. וזה סוג התהליך שאותו תהליך ישראל מנהלת, או יותר נכון, מנוהלת על-ידו. בסוף הדרך מחכה המוות. אם אתה מבחין רק באקדח, ולא בדפוס האיומים, אתה עלול להמשיך ולהיכנע עד שתגלה שוויתרת על ביתך, על אשתך ועל ילדיך, ולא נותר לך דבר מלבד חייך. ואז תאבד גם אותם. זה טבעו של התהליך. אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב לראות לא רק את האקדח, אלא גם את התהליך שבמסגרתו הוא פועל.
כשישראל נסוגה מעזה, איפשרה לחמאס לשלוט ברצועה, ולא עשתה דבר חוץ מלמנוע ממנו גישה חיצונית - העולם צווח כאילו שהיא מילאה את הארץ לאורכה ולרוחבה בקברים, כמו שאכן עשו סודאן או איראן או חברות אחרות במועצת זכויות האדם של האו"ם. ועכשיו, כשישראל מקריבה את חיי חייליה כדי למזער את האבידות האזרחיות של הערבים בעוד החמאס עושה הכל כדי להעצים את האבידות האלה, הצווחות גברו והפכו מחרישות אוזניים.
זה לא צדק. זה לינץ'.
כבר לא מדובר כאן במשא ומתן, או באיזה דיון רציני על מדינה. מדובר על כך שהעולם קם כדי להגן פה אחד על זכויותיו של ארגון שדוגל ברצח עם - ארגון שאמנתו כוללת את המילים הבאות מהחדית': "יום הדין לא יבוא אלא לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); כשהיהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, שיצעקו: הו המוסלמי! יש יהודי שמסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"
העמדת הפנים תמה ונשלמה. כבר אין לזה שום קשר לשלום או למשהו שדומה לשלום. הנושא הוא לינץ'. יש כאלה שהולכים להיהרג מרצון. אחרים חושבים שאין ברירה, ושבמחיר רצח אחד קטן הם יקנו את סובלנותו של דאר אל-איסלאם.
כך נראה חבל תלייה. זהו הגרדום. כשידיה קשורות, ישראל מאבדת את יכולתה להגן על עצמה. ועם התהדקות הלולאה, ישראל תמות. רק אם תתנגד לחבל התלייה, היא תוכל לשרוד. ורק אם תשחרר את ידיה, היא תוכל להתנגד.
דרך הכניעה היא הדרך אל המוות. ואם ישראל תמות, תלייניה יהיו הבאים בתור.
אספסוף הפורעים נמצא רק בתחילת מסע הלינץ'. תיאבונו גדל ככל שיש יותר מוות. דם לא משביע אותו, רק עושה אותו עוד יותר רעב. והוא יטביע את העולם בדם, אם לא יהיה מי שיעצור אותו. אבל עכשיו הלולאה מתהדקת, ונותרו רק עוד כמה נשימות.
מה ישראל תעשה עם הנשימות האלה? תזעק ותתחנן לצדק, או תילחם בכל כוחה ותקרע את לולאת החנק? נכון לעכשיו הבחירה עדיין בידיה. כשהחבל יסיים את עבודתו, כבר לא תהיה אפשרות לבחור.
===
קישור לגרסה האנגלית
יש שלושה דברים שאפשר לעשות כשעומדים לתלות אותך. אפשרות אחת היא ללכת בראש מורם, להשמיע שורה או שתיים של מילים מהדהדות שיזכירו לדורי-דורות את הקרבתך העצמית, ואז לאפשר לתלייניך לעשות את עבודתם. לנו היהודים יש היסטוריה עשירה של מות קדושים מהסוג הזה.
אפשרות נוספת היא להצטדק כל הדרך לגרדום, להסביר שנפלה כאן טעות ושהמקרה לא טופל כהלכה, ולהתחנן שמישהו יקשיב ויעשה משהו כל עוד אפשר. גם האפשרות הזאת מסתיימת בתלייה. אבל זו תלייה של עבד, שבה אין אפילו שמץ של כבוד. אדם שמת בעודו מתחנן לרוצחיו ומפקיר את גורלו לחסדי הגינותם של שקרנים וצבועים, שפשעיהם גורמים לפשעיו שלו להיראות כמו מעשי צדקה, הוא מוג-לב.
כי בעצם יש רק דבר אחד שבאמת אפשר לעשות כשכורכים את החבל לצווארך: להתנגד. לולאת התלייה מתהדקת על הצוואר כדי לחנוק או לשבור אותו. אם אתה מתנגד להידוק החבל, יש לך סיכוי לשרוד. לעומת זאת, אם אתה מקיים כסדרם את כל שלבי התהליך ומרשה לתליינים לקשור את ידיך מאחורי גבך ולהניח את הלולאה על צווארך, בעודך בטוח שהממסד יעשה איתך צדק - אין לך סיכוי לשרוד.
במשך שני עשורים ישראל התקדמה בהתמדה לעבר הגרדום. המנהיגים שלה הובילו אותה לשם בעזרת ערבויות בינלאומיות חסרות-ערך. ואזרחי המדינה הרשו לעצמם להיות מובלים, בכך שסירבו לראות מה מחכה להם בהמשך הדרך - אפילו כשדם נשפך ברחובות.
כל ניסיון להגיע לפתרון של שלום, כל ויתור וכל מחווה של רצון טוב, רק הידקו את האזיקים על ידי ישראל ואת חבל התלייה על צווארה. כל נסיגה ישראלית הגבילה עוד יותר לא רק את יכולתה של המדינה להגן על עצמה, אלא אפילו את יכולתה לעשות דברים בסיסיים כמו לבנות בתי מגורים בעיר הבירה שלה. כל מחווה והסכם כבלו אותה לתנאים מגבילים וקשוחים עוד יותר - ואף אחד מהם לא הביא שלום. הם רק הגביהו את הרף לוויתורים שדרשו האויב וסייעניו בשלב הבא של המשא ומתן.
זה לא תהליך שלום, וזה אף פעם לא היה תהליך שלום. זה לינץ' פומבי. לינץ' במדינה שפשעה האמיתי היחיד הוא בכך שקיומה מעליב את הפנאטיות והדעות הקדומות של מיליארד מוסלמים, ששולטים בחלק נכבד ממאגרי הנפט ושעושי דברם מוכנים להשתולל ולהרוג ברחובותיה של כמעט כל עיר מרכזית בעולם בתגובה לפגיעה המזערית ביותר.
הלינץ' התחיל כמשפט שבו הרוצח לבש חליפת יוקרה וקורבנו ישב באוברול כתום בתא הנאשמים. בכל יום לאורך המשפט, הרוצח הורשה לצאת מהאולם כדי לרצוח שוב. ומדי אחר צהריים הוא חזר לבית המשפט עם ידיים מגואלות בדם, שהשופט והמושבעים העמידו פנים שהם לא רואים. אם הקורבן הסב את תשומת לבם לידיים האלה, נאמר לו שמעשי הרצח היו באשמתו מכיוון שהוא יצר פרובוקציה שגרמה לרוצח לבצע אותם.
היעד הסופי ברור לגמרי: ביטול "הטעות" שאיפשרה למיעוט העתיק והרדוף ביותר במזרח התיכון להחזיר לידיו את ארץ מולדתו מידי החליפים והסולטנים המוסלמים, ולהביא אליה את בניו הרדופים ממזרח וממערב.
בכל פעם שישראל מנסה להיענות לדרישות הצד השני, היא למעשה מתקדמת עוד צעד לעבר הגרדום. היא מאפשרת לחבל להתהדק עוד קצת סביב צווארה. ובכל הידוק כזה, היא נאלצת להיאבק בכוח רב יותר כדי למצוא אוויר לנשימה.
בסופו של דבר לא יהיה אוויר בכלל. רק דמות בודדה ועלובה שמתנודדת ברוח המזרחית החמה הנושבת מחולות המדבר. וצעקות "איטבח אל יאהוד" בינות להריסות ירושלים, חיפה, תל אביב ואריאל.
ישראל לא יכולה לשרוד על-ידי הליכה לקראת האספסוף שמבצע בה לינץ'. רק על-ידי מציאת האומץ להתנגד לו. כשהקהילה הבינלאומית, בפקודת הפורעים המוסלמים, מכתיבה את הפרמטרים של הישרדות ישראל - המדינה חייבת להרחיב את הפרמטרים האלה על-ידי הבקעתם וחצייתם מבפנים. אם הם רוצים להכיר בטרוריסטים, אז לחסל את אותם טרוריסטים. אם הם רוצים ליצור באופן חד-צדדי מדינה פלסטינית, אז לספח את אותם שטחים. ההיענות היא חבל תלייה. ההתנגדות היא אוויר של חופש. בכל פעם שישראל נסוגה לאחור, מגנים אותה על כך. כשהיא נעה קדימה, גם אז מגנים אותה - אבל חופש הפעולה שלה מתרחב.
העולם תמיד יגנה את ישראל, בלי קשר לכוונותיה. אבל כמו כל צורה אחרת של הטחת שמות גנאי, לגינויים האלה יש כוח רק כל עוד ישראל מאפשרת להם להכתיב את פעולותיה. ישראל לא סופגת גינויים בגלל מה שהיא עושה, אלא עקב התמזגותם של חוסר-הסובלנות המוסלמי, הקיצוניות של השמאל, והד'ימיות הבינלאומית בנקודה האחת הזאת.
זה דפוס שאי-אפשר לנטרל ולהחזיר לאחור. אפשר רק להתעלם ממנו.
כשאתה מקשיב לאיומים ולהקנטות של אלה ששונאים אותך, אתה נותן להם כוח ביחס אליך. אם אתה מנסה לשנות את התנהגותך כדי לזכות באהדה מצדם, נחשול השנאה שלהם כלפיך רק יתעצם. לא את ההתנהגות שלך הם שונאים - אלא אותך עצמך. כשאתה מפגין חולשה, אתה מזמין אותם לתקוף. בכך שאתה נותן להם כוח לתמרן אותך, אתה רק מעצים את תוקפנותם ואת להיטותם לנצל את נקודות התורפה שלך. ואם תמשיך בדפוס הזה, תסיים את דרכך כעבד או כגופה. עבד, במידה והם מוצאים משהו שימושי להשאיר אותך בחיים בשבילו. גופה, אם הם לא. כך או כך, שיתפת פעולה והכנסת את הצוואר ללולאה שהם הכינו לך.
ישראל לא יכולה להמשיך כך. אף מדינה לא היתה מסוגלת לשרוד במצב כזה לאורך זמן. ובכל זאת, ישראל ממשיכה באותה דרך, צועדת לעבר הגרדום ומוחה בקול גדול שהיתה כאן איזו טעות איומה. אבל לא, אין פה שום טעות. התליינים מנידים בראשיהם בהזדהות ומבטיחים לבדוק את הנושא, בזמן שהם קושרים את ידי הקורבן מאחורי גבו.
זו פארסה, וכולם - מלבד הטיפשים ביותר בקרב הפורעים ובקרב הנידונים למוות - יודעים את זה.
אבל כמו הנידון למוות שמסרב בגבורה לכיסוי עיניים, ישראל מוזהרת שוב ושוב לא לעשות בעיות. לכי בשקט. תנשמי עמוק. עוד מעט זה ייגמר. מה העולם יגיד אם ישראל תתנגד? בדיוק מה שהעולם אומר עכשיו: שעושי הצרות הציונים הם האשמים בכל בעיותיהן של המדינות המזרח תיכוניות, שאלמלא ישראל היו שלוות ומשגשגות. שישראל היא התולעת בתפוח היפה והבריא של הדיקטטורות האיסלאמיות.
כל איום שהופנה נגד ישראל בא בתגובה לוויתורים מצדה, ולא כשהיא עמדה על שלה. בכל פעם שישראל בחרה בדרך המלך, אויביה ארבו לה ותקפו אותה מדרך צדדית. היה ראוי שכבר מזמן נתעורר ונתחיל ללמוד כמה לקחים ממה שמתרחש סביבנו. חבל התלייה כבר מוכן, והעם נאבק לנשום. הנשימה הנוכחית היתה ירושלים. הנשימה הבאה תהיה הגליל. ומה אז? כמה נשימות עוד נשארו?
לפני אוסלו, איימו על ישראל בטרור אם לא תציית. היא צייתה, והטרור התעצם בכמה סדרי גודל. ואז איימו עליה שאם היא לא תמשיך לשאת ולתת, יוטל עליה בידוד בינלאומי. היא המשיכה במו"מ, היא ויתרה - ובודדו אותה למרות זאת. איימו עליה בחרמות, ואז היא עשתה מחוות, ובכל זאת הוחרמה. עכשיו הם מאיימים בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. ואחריו מדינה דו-לאומית. ואחריה התערבות בינלאומית. חבל, גרדום, וכל השאר.
האם מישהו חושב שכל הדברים האלה לא יקרו בלאו-הכי אם ישראל תיתן לעבאס ולכנופיית המחבלים שלו מדינת טרור משלהם שבירתה ירושלים?
אף פשרה לא הצליחה עד עכשיו. מה שאומר ששום פשרה כבר לא תצליח. תהליך שבו צד אחד מתפשר שוב ושוב בעוד הצד השני רק מאיים ולוקח הוא לא תהליך; הוא שוד מזוין. אם מישהו מאיים עליך באקדח, אתה יכול לחשוב שאפשר לשחד אותו. עד שהוא בא אליך עוד פעם ועוד פעם. ואז זה כבר לא איום, זה תהליך. וזה סוג התהליך שאותו תהליך ישראל מנהלת, או יותר נכון, מנוהלת על-ידו. בסוף הדרך מחכה המוות. אם אתה מבחין רק באקדח, ולא בדפוס האיומים, אתה עלול להמשיך ולהיכנע עד שתגלה שוויתרת על ביתך, על אשתך ועל ילדיך, ולא נותר לך דבר מלבד חייך. ואז תאבד גם אותם. זה טבעו של התהליך. אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב לראות לא רק את האקדח, אלא גם את התהליך שבמסגרתו הוא פועל.
כשישראל נסוגה מעזה, איפשרה לחמאס לשלוט ברצועה, ולא עשתה דבר חוץ מלמנוע ממנו גישה חיצונית - העולם צווח כאילו שהיא מילאה את הארץ לאורכה ולרוחבה בקברים, כמו שאכן עשו סודאן או איראן או חברות אחרות במועצת זכויות האדם של האו"ם. ועכשיו, כשישראל מקריבה את חיי חייליה כדי למזער את האבידות האזרחיות של הערבים בעוד החמאס עושה הכל כדי להעצים את האבידות האלה, הצווחות גברו והפכו מחרישות אוזניים.
זה לא צדק. זה לינץ'.
כבר לא מדובר כאן במשא ומתן, או באיזה דיון רציני על מדינה. מדובר על כך שהעולם קם כדי להגן פה אחד על זכויותיו של ארגון שדוגל ברצח עם - ארגון שאמנתו כוללת את המילים הבאות מהחדית': "יום הדין לא יבוא אלא לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); כשהיהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, שיצעקו: הו המוסלמי! יש יהודי שמסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"
העמדת הפנים תמה ונשלמה. כבר אין לזה שום קשר לשלום או למשהו שדומה לשלום. הנושא הוא לינץ'. יש כאלה שהולכים להיהרג מרצון. אחרים חושבים שאין ברירה, ושבמחיר רצח אחד קטן הם יקנו את סובלנותו של דאר אל-איסלאם.
כך נראה חבל תלייה. זהו הגרדום. כשידיה קשורות, ישראל מאבדת את יכולתה להגן על עצמה. ועם התהדקות הלולאה, ישראל תמות. רק אם תתנגד לחבל התלייה, היא תוכל לשרוד. ורק אם תשחרר את ידיה, היא תוכל להתנגד.
דרך הכניעה היא הדרך אל המוות. ואם ישראל תמות, תלייניה יהיו הבאים בתור.
אספסוף הפורעים נמצא רק בתחילת מסע הלינץ'. תיאבונו גדל ככל שיש יותר מוות. דם לא משביע אותו, רק עושה אותו עוד יותר רעב. והוא יטביע את העולם בדם, אם לא יהיה מי שיעצור אותו. אבל עכשיו הלולאה מתהדקת, ונותרו רק עוד כמה נשימות.
מה ישראל תעשה עם הנשימות האלה? תזעק ותתחנן לצדק, או תילחם בכל כוחה ותקרע את לולאת החנק? נכון לעכשיו הבחירה עדיין בידיה. כשהחבל יסיים את עבודתו, כבר לא תהיה אפשרות לבחור.
===
קישור לגרסה האנגלית
Leave your comment
Post a Comment