דת האומללות השמאלנית

אין אדם שהשמאל שונא יותר מאשר מישהו שלא שונא; אחד שמעביר את היום בלי לזעום על כלום, ושלא מבלה את חייו במיץ מבעבע של מרמור ושאיפות נקם.

עכשיו השמאלנים קוראים לזה "זכויות יתר". בעבר הם קראו לזה אפתיה, אסקפיזם, ומאה שמות אחרים. והם ימציאו עוד אלף שמות, בזמן שהם מתקדמים דרך המאות הבאות בחריקת שיניים מתמדת.

משמעות המושג "זכויות יתר" היא שהיעדר של טינה, מרירות, תגובות נוירוטיות למילים תמימות, ואווירה קבועה של כעס ותלונות - מהווה כשלעצמו סוג של דיכוי והסתרת האמת. המאושרים תמיד מאושרים על חשבון האומללים, והאושר שלהם הוא תוצאה של פריביליגיות לא הוגנות.

השמאלנים הם מיסיונרים של אומללות. עיקרון האמונה הבסיסי שלהם הוא ישועה באמצעות כעס, ותורת הפעולה שלהם היא לאמלל את כל מי ששמח בחלקו, כדי לגרום לו להכות על חטא ההתעלמות מסבלם של אחרים, פחות מאושרים ממנו. הם עוסקים בהפצה תמידית של מסכנות ברחבי העולם, לשם טובת הכלל כמובן.

אם השמאל רואה מישהו שמח, הוא מיד חייב לצאת ולהרוס לו את ההנאה. אושר תמים למראה מוצג כלא יותר ממסכה שמסתירה עוולות מפלצתיות, אותן השמאל משוכנע שמתפקידו לחשוף לעין כל. ולא משנה במה מדובר: אם זה חפץ כלשהו, הוא יוצר על-ידי פועלים מדוכאים. אם זו קבוצה, היא אפלייתית. אם זה אוכל, הוא לא בריא. אם זה ספורט, הוא פוגעני. אם זו אמנות, היא מהווה אסקפיזם פסול מהאומללות שהשמאל עמל ליצור ולהשליט בכל פינה.

להשתייך לשמאל פירושו לבלבל בין מצב קבוע של התמרמרות לבין מוסריות. השמאלן המקצועי מאמין שכדי להגיע לאוטופיה עלי אדמות, צריך לעסוק בגינוי מתמיד של פושעי מחשבה באשר הם, עד שיפסיקו לחשוב, ואז רק אנשים אתיים ואמפתיים יישארו בעולם. 

שמאלנים בלי תרעומת הם כמו צבא בלי רובים. השמאלן לא שואף לחופש מקפיטליזם, דת, לאומנות, גזענות, אפליה מינית, כללי לבוש במקום העבודה, ברקודים או כל סוג אחר של תופעה מרושעת ודכאנית שנמצאת בכותרות ברגע זה. התרעומת שלו קודמת לאידיאולוגיה שבה הוא מאמין. למעשה, התרעומת עצמה היא האידיאולוגיה שלו. כל הנושאים שאליהם היא מופנית הם רק דלק זמין לממורמרים-מרצון, שבשבילם התרעומת היא דת ודרך חיים.

העשוקים הנצחיים מרגישים טינה עמוקה לכל מי שחי את חייו בלי לשים לב לרגשותיהם השליליים. זה הנושא ששולט בספרות, במוזיקה ובכתיבה הפוליטית של השמאל הרותח מזעם על ההמונים הנבערים, ששמחים לקבל תלושי משכורת, לחיות בפרברים ולצפות בטלוויזיה. השמאל לא שונא את השגשוג החומרי שלהם, אלא את השמחה הפשוטה הזאת - ואותה הוא חותר להרוס בכל מחיר.

מבחינת השמאל, פשטות היא תמיד שקרית. השמאל, שמקדם מטרות נסתרות כעניין שבשגרה, מקרין את הנטייה הזאת כתמונה פרנואידית על כל שאר הדברים בעולם. הראש שלו מלא בכתמי רורשאך , והוא זועק על כל הדברים האיומים שהוא רואה מסביבו.

הפעילות הפוליטית של השמאל היא סוג של דרמה. היא הורסת ומשבשת דברים במכוון. היא מתפארת ביכולתה לקחת חיים מאושרים של אנשים רגילים ולקלקל אותם. התפקיד שהיא לוקחת על עצמה הוא זה של האח הבעייתי, זה ששואף להרוס את אושרם של שאר בני המשפחה מתוך האומללות שהוא נהנה להשתכשך בה.

אושר הוא בחירה. הוא לא תלוי במצבו של אדם, אלא בתודעה שלו. היסוד לאושר מתמשך הוא יציבות פנימית, אבל הפוליטיקה של השמאל היא האי-יציבות בכבודה ובעצמה. וזאת הסיבה שהשמאל פועל כמחריבו הסדרתי של האושר.

השמאל לא מאמין שאנשים צריכים להיות להיות מאושרים. האמונה הזאת לא באה מתוך מצוקה אישית; מנהיגיו האידיאולוגיים של השמאל נוטים לבוא מהמעמדות העליונים. הם לא יודעים מהו רעב, מלבד כשהם עושים דיאטה. הדבר שמקלקל את אושרו של השמאל הוא אושרם של אנשים אחרים: כל עוד האושר הזה הושג בדרכים שלא משמחות את השמאל, הוא לא לגיטימי בעיניו. 

לכן השמאל רואה את הרס האושר כדבר מוסרי, ואת קורבנותיו כנטולי מוסר. לשיטתו אושר הוא אנוכי, בעוד שמודעות לכל הרעות החולות המסתתרות מתחת לחזות השמחה היא ביטוי של נאורות מוסרית. אבל בסופו של דבר, השמאל הוא זה ששואב הנאה אנוכית מקלקול שמחתם של אחרים.

השמאל שמח באמת רק כשהוא הורס משהו. רגעי השיא הנשגבים שלו הם מהפכניים באופיים, ושואבים את ערכם לא ממה שנוצר, אלא ממה שנחרב. כל מהפכה שמאלנית, החל בעלייתה לשלטון של "מדאם גיליוטינה" וכלה בבחירת אובמה לנשיאות, לוותה בשמחה ארסית לאיד על קריסתם של דברים קיימים. תחת דגל השוויון, השמאל יוצר אפליה. באמצעות קריאתו לשלום הוא מביא מלחמה, ובדיבורים על שגשוג הוא מתחיל עידן נורא של עוני.

השמאל הוא שטני, במובן המקורי של "אנטגוניסטי". הוא מייצג את הצד האפל של טבע האדם. זו האידיאולוגיה של אלה שלא יכולים לוותר על כעסיהם, ששואבים הנאה חולנית מטרוניותיהם, ומגדירים את עצמם פחות על-פי מה שהם בעדו ויותר על-פי מה שהם נגדו. הם מונעים מתרעומת נצחית ולא ניתנים לריצוי בשום דרך, מפני שהתרעומת היא התכלית שלהם. 

אי-אפשר ללכת לקראת השמאל או להתפשר איתו, מפני שהוא לא מעוניין באיזון היציב שאותו רוצים השמרנים. הוא מוצא את ייעודו בכאוס השורר במצבי עימות, הוא שואב את משמעותו מהתרסה ולא מדו-קיום. התפשרות עם השמאל תיקח ממנו את תכלית קיומו. ולכן הוא דוחה ניסיונות כאלה בהתפרצויות חוזרות ונשנות של להט רדיקלי.

מפלגות שמרניות נכשלות כשהן מתקשות להכיר בדינמיקה הלעומתית הזאת, ומניחות שיריביהן בשמאל מעוניינים כמוהן ביציבות שאפשר להסכים עליה. יציבות היא אויבת השמאל: היא זכויות יתר, היא אושר, היא כל מה שהשמאל מתעב.

השמאל למד להסתיר את השנאה שלו ואת מטרותיו ההרסניות מתחת למעטה של רטוריקה חיובית. הוא הורס כלכלות, משפחות וחירויות בשם השוויון. האספסוף שמריע לו מבין רק באיחור שהיעד הוא לא שוויון של הזדמנויות, אושר או חירות, אלא של עוני, אומללות ועבדות. השמאל לא עוסק בחלוקה מחדש של עושר, אלא של מחסור. הוא לא רוצה שכולם ישתתפו בשמחתם של אחרים, אלא שייקחו על עצמם חלק גדול יותר מסבלם.

נקודת התורפה הגדולה של השמאל היא הרשעות והקטנוניות שלו. הוא ספג את המפלות הכי גדולות שלו מידי הלוחמים השמחים של הימין. תבוסתו מגיעה בנקודה שבה הדיכאון שלו ניצב פנים אל פנים עם אושר, חשדותיו העמוקים כלפי האנושות פוגשים באופטימיזם פטריוטי, וכשנבואות הזעם שלו נתקלות בקול צחוק.

===

קישור למאמר המקורי באנגלית