שליטים בחסד הקונצנזוס

כל חברה נשלטת על-ידי קונצנזוס. הקונצנזוס צומח רק לעתים נדירות מלמטה למעלה; בדרך כלל הוא נכפה מלמעלה למטה.

הקונצנזוס הוא סכום כל הדברים שבהם מאמינים האנשים שמנהלים את העניינים. זו המקבילה שלהם לשכל ישר.

אמריקה אינה מנוהלת על-ידי ציבור הבוחרים. היא לא מנוהלת על-ידי העם. היא מנוהלת על-ידי קונצנזוס. הקונצנזוס הזה פירושו כל מה שהאליטות מגדירות כאמת. הוא לא לגמרי זהה אצל דמוקרטים ורפובליקאים, אבל קיימת חפיפה משמעותית.

העיקרון הראשון של הקונצנזוס הוא שמוסדות יותר גדולים הם יותר טובים, מפני שהם יותר חכמים. העיקרון הזה לא חל רק על הממשלה. הוא מקיף גם את העולם התאגידי. ואת מיזוג הממשלות, התאגידים, אנשי אקדמיה ומוסדות ללא כוונת רווח למארג גדול אחד של קונצנזוס.

תנועתם של מנהלים בכירים בין המלכ"רים, הפוליטיקה והתאגידים, ללא סדר מחייב, היא למעשה האופן שבו החברה שלנו מנוהלת. אפילו כשכל קבוצה נשארת בגבולות המגזר שלה, ההחלטות מתקבלות בסימביוזה שבה גופי הממשלה וחברות עסקיות ממלאות את התפקיד הניהולי בעוד המלכ"רים והאקדמיה מתפקדים כדרג מקצועי של מומחים.

במבט רחב יותר, אפשר לראות שאנחנו מנוהלים על-ידי תאגיד אחד ענק ששכבת ההנהגה שלו סבוכה ותחרותית מאוד, אבל כל חבריה באים מתרבות אחידה ושואבים את רעיונותיהם מאותו קונצנזוס.

אתה יכול לבחור בחבר הקונגרס א' כדי לייצג את ענייניך. אבל המערכת לא מנוהלת על-ידי חבר הקונגרס א'. קלושים הסיכויים שהוא אי-פעם יהיה הנשיא. אפילו אם הוא יהפוך לסנאטור, הוא יצטרך להתחבב על תורמים שהשקפת העולם שלהם היא תוצר של הקונצנזוס. במידה והוא יצליח להגיע לסנאט בלי לאמץ את הקונצנזוס, כל חקיקה שהוא ייזום, אם היא תעבור את סנאטורי הקונצנזוס, תושלך לערימה שמנוהלת בידי רגולטורים שהם בשר מבשרו של הקונצנזוס ושופטים פדרליים הפועלים בשמו, שיפסלו את החקיקה אם היא מנוגדת לו.

זאת התלות ההדדית של הקונצנזוס: מערכת אחת עצומה שמורכבת מאנשים שהם אמנם מגוונים מבחינה דמוגרפית, אבל מזדהים עם עקרונות הקונצנזוס או מקבלים אותם בשתיקה.

הרחבת הקונצנזוס הביאה את הממשלה והעסקים בארה"ב לחוסר-יעילות קיצוני. זאת הסיבה שאנחנו כבר לא מסוגלים להוציא לפועל שום דבר, והמוצרים החשובים היחידים מגיעים מדי פעם מצעיר בעל חזון שמאתגר את השיטה באמצעות חברה חדשה. אבל גודלה של המערכת גם הופך אותה לכזו שקשה מאוד להביס.

הקונצנזוס מתרחב ומתעצם כל הזמן. גדילתו מרוששת את אמריקה, מטביעה אותה עמוק יותר ויותר בחובות, והופכת אותה לפחות תחרותית. אבל הגדילה הזאת גם מחסנת את הקונצזוס מפני כל ניסיון לערער עליו. הטפיל הורג את המארח.

שימור הקונצנזוס מחייב מינון לא בריא של זלזול באזרחים. בשורש הקונצנזוס נמצאת המחשבה שביכולתו לשפר את החיים באמצעות שליטה בבני-אדם. זה לא רעיון שאפשר לקיים לאורך זמן מבלי להאמין שרוב האנשים הם בבסיסם נחותים.

כשלוקחים בחשבון שהקונצנזוס מבוסס על מאגר אליטיסטי של בוגרי אוניברסיטאות ה-Ivy League, אנשי עסקים כוחניים וגאונים פיננסיים, אין פלא שחבריו חושבים בצורה כזאת. אבל האבות המייסדים של ארה"ב, שהשתייכו גם הם לאליטה, האמינו בביזור הכוח הפוליטי להמונים הרבה לפני שוויקיפדיה באה לעולם. והנה, דווקא האליטה של ימינו, שבה יש ייצוג משמעותי לשכבת חברות האינטרנט, פוסלת את הרעיון שצריך לתת לאנשים לשלוט בחיים של עצמם.

המעבר מרעיון הכוח להמונים אל הטכנוקרטיה התרחש אחרי כתיבת החוקה – אחרת מסמך היסוד של ארה"ב היה דומה הרבה יותר לזה שאפשר למצוא ברפובליקת בננות מצויה באמריקה הלטינית, שמבטיחה בחוקה שלה כל דבר ממעוני ילדים ממשלתיים ועד לקליניקות הרזיה. ולמרות זאת, הטכנוקרטיה ישבה מאחורי ההגה וקבעה את סדר היום של אמריקה במשך רוב המאה ה-20.

ההצלחה האישית וכישורי המנהיגות של חברי הקונצנזוס מעודדים אותם לזלזול מצמרר באדם הממוצע ומשכנעים אותם שאפשר וצריך לתמרן אותו. לא עולה בדעתם לחשוב אחרת. ניסיונם האישי עם המצביעים או המעסיקים שלהם רק מחזק בהם את הביטחון שהאדם הממוצע הוא לקוי מיסודו.

הדרגים השונים בביורוקרטיה הממשלתית, החל בפקיד במשרד הרישוי וכלה בשוטר השכונתי, שותפים לביטחון הזה. ככל שיש יותר תקנות שעליהם ללמוד, כך תפקידיהם נתפסים יותר ככאלה של מומחים שנאלצים להתמודד עם ההמונים הנבערים. הם הופכים לחברים טבעיים בקונצנזוס, מפני שהם צריכים לדעת עשרת אלפים תקנות כדי לעשות את עבודתם, בעוד שהציבור הטרדן לא יודע אפילו אחת מהן.

עם כל תקנה נוספת, דרג המומחים של הקונצנזוס מתרחב והחירות מצטמקת.

לבוחר אין מרות על המומחים, כי הם רואים את עצמם כנעלים עליו מבחינת ידע ומקצוענות; ההצבעה בבחירות הופכת לעניין טקסי, כזה שהדרג המקצועי מתחיל להחשיב כמטרד. ומספר המעמדות הטכנוקרטיים גדל כל הזמן. הם מתאגדים ויוצרים גילדות חסינות ללחץ חיצוני. האגף האקדמי שלהם שולט בחלק ניכר מהחיים הלאומיים באמצעות רעיונות שעושים את דרכם אל תוך המדיניות הציבורית.

האמריקאי הממוצע כבר לא בעמדת השפעה על שום דבר, כולל חייו שלו. הוא עובד ולקוח של הקונצנזוס. בין שני המונחים האלה קיימת חפיפה רבה בהקשר הזה. האמריקאי עובד בשביל כוח סמכותני עצום שנותן לו כסף ולוקח ממנו כסף, תוך כדי תמרון המערכת המקיפה אותו כך שהוא למעשה חי בתוך חנות מונופוליסטית שמקיפה הכל, מהקניות שהוא עורך ועד לביטוח הבריאות שלו.

יהיו מי שיגידו שזה בלתי-אמריקאי. אבל הקונצנזוס עצמו הוא בלתי-אמריקאי.

חברי הקונצנזוס הם לא לאומיים. הם לא פטריוטים. הם "חכמים" מדי בשביל זה. אם הם מהללים את אמריקה, זה לא בזכות ההיסטוריה או העם שלה, אלא בשביל "האידיאלים" שהיא מייצגת. האידיאלים האלה, כמו תקנות ממשלתיות, קיימים בנפרד מהתרבות וניתנים ליישום על כל אחד בכל מקום.

אמריקה ניתנת ל"השתלה" בכל מקום – זו היתה אמונתו המוצקה של המחנה הפרוגרסיבי במאה ה-20. מלחמת עיראק היתה רק התזכורת האחרונה שזה לא באמת אפשרי; אבל גם עכשיו אנחנו עדיין מנהלים מלחמות לבניית מדינות על בסיס ההנחה שכל עם בכל מקום יכול להפוך לציבור של אזרחים טובים אם רק נותנים לו מנה של אידיאלים מהסוג הנכון.

הקונצנזוס הוא לא בעד אמריקה. הוא בעד העולם. אכפת לו מאמריקאים באותה מידה שאכפת לו מגואטמלים או פקיסטנים. חבריו נופשים וחיים מסביב לעולם, ורואים את עצמם קודם כל כבני אדם ורק אחר-כך כחלק מעם או אומה. יש להם "אזרחות עליונה" – זו של האנושות. הם רוצים לקחת את מה שטוב בארה"ב וליישם אותו במקומות אחרים.

במה הם מאמינים? מהם האידיאלים שלהם? הם מאמינים ביעילות. הם מאמינים בצדק. הם מאמינים שכל דבר ניתן לשיפור מתמיד עד שהוא מגיע לשלמות, בתהליך נצחי של אבולוציה חברתית. הם לא דתיים. הדת שלהם היא זו של קו הייצור במפעל. אמונתם היא באלוהותם-שלהם כמומחים. הם מאמינים שמוצא האדם מן הקוף, ושמישהו צריך לדאוג שהוא יתנהג כקוף טוב, במקום כקוף רע.

האמונה הזו שלהם ביעילות של עצמם היא מוטעית מיסודה. כמו קודמיהם במאה ה-20, הם אוהבים את טעמה של היעילות, את התכנון וההיגיון שבה, אבל הם כמעט ולא מקדישים תשומת לב למידת ההצלחה שלה. הם יבזבזו בחוסר-יעילות כמויות אדירות של זמן ומאמץ כדי לשפר משהו בשבריר של אחוז.

מונח סלחני יותר לאובססיביות שלהם יהיה "חולי שליטה".

גם האובססיה של ענף האנרגיה הירוקה ליעילות היא ברובה שיגעון מהסוג הזה, שבו משאבים אדירים מתבזבזים כדי לחסוך שבריר מסך כל המאמץ שהושקע. אבל הקונצנזוס לא אוהב אי-סדר. הוא חשב שמזבלות הן מלוכלכות ובזבזניות ולכן קידם מיחזור והרוויח ממנו כסף, מבלי שהיה בו צורך אמיתי.

אם הקונצנזוס היה אדם, הוא היה אחד מהאנשים שמבזבזים פי עשרה על גאדג'ט רק בגלל הפרסומת הריקנית שעוטפת אותו באווירה של סטטוס וברק. אלא שבמציאות, הכסף שהקונצנזוס מבזבז הוא הכסף שלנו.

הקונצנזוס הוא ליברלי. שני אגפי הקונצנזוס, הרפובליקאי והדמוקרטי, לא חלוקים ביניהם בשאלה אם הם ליברליים, אלא בנוגע לכמה שמאלה הם מוכנים ללכת. הם מסכימים על ליברליות חברתית בנוגע לזכויות הומואים, לשימוש בסמים מהסוג הנכון ולהפלות, ובאותו זמן מטפלים ביד קשה בהשמנת-יתר, עישון ושימוש בסמים מהסוג הלא-נכון.

ההבחנות האלה הן מסמנים של מעמדות, והקונצנזוס סובב כולו סביב עניין המעמד.

למרות הרטוריקה האנטי-תאגידית שלו, הקונצנזוס הוא במידה רבה תאגידי. הדיבור שלו נגד התאגידים הוא תמיד אחד משניים – או סיסמאות פופוליסטיות ריקות או תוצאה של מאבקי כוח פנימיים. הקונצנזוס אוהב דברים מבריקים ונוצצים. החברות האהובות עליו הן אלה שממומנות על-ידי הממשלה או משקיעים ולא מרוויחות כסף, אבל מבטיחות להרוויח כסף מתישהו.

חברי הקונצנזוס מביטים על כסף ממשי בזלזול. הם מאמינים שבכסף צריך להשתמש למטרות נעלות. גם אנשי העסקים המצליחים שביניהם לרוב סוחרים במה שאינו מוחשי. הם כמעט ולא עוסקים בפעילות כל-כך וולגרית כמו ליצור דברים. במקום זה הם מתמרנים מידע פיננסי או אישי, הם מספקים שירותים לחברות שאתם מכירים על אף שלא שמעתם על החברות שלהם-עצמם, הם משחקים בכלכלה ובשווקים, ומרוויחים הון. והם חושבים, בדרך כלל בצדק, שהם לא הרוויחו ביושר את כספם – ושגם כל השאר צריכים להרגיש כך.

הם לא חושבים על עצמם כעל סוציאליסטים. מבחינתם זו מילה מיושנת, תווית "מדירה" שאותה ישמיעו אנשי "מסיבת התה" או שמרנים אחרים. הם אולי סוציאליסטים, אבל הם לא ישתמשו במונח הזה. לא יותר מהסיכוי ששף יתאר את מקצועו במילה "טבח" או שמעצב שיער יקרא לעצמו "ספר".

הם רואים את עצמם כאנשים מודרניים, מלוטשים ויעילים שמסתמכים על ידע מקצועי כדי לקדם את החברה. הם לא מעלעלים בעותקים מאובקים של מרקס ולא שמעו מימיהם על פוּרייֶה. הם מקבלים את ההנחות ואת רוב המסקנות של הסוציאליזם מבלי להיות מודעים למקור התיאוריות שהם מאמצים. זה טיפוסי לקונצנזוס: הוא נמצא, ללא ידיעה וללא מחשבה, בשמאל.

אנשי הדרג הניהולי של הקונצנזוס אוהבים לחשוב שהם מקבלים את המסקנות ה"נכונות". הם מתלהבים ממדע ואפילו יותר מתרשימי עוגה. סוגי המדיניות החביבים עליהם הם אלה שמשכנעים אנשים לשנות את התנהגותם לטובה. סוציאליזם נשמע להם כמו רדיקלים עם משקפיים משונים שמשמיעים נאומים חוצבי להבות על חקלאות. הם לא רואים שום מכנה משותף בינם לבין שטויות כאלה.

המנהלים הללו משכשכים במימי הפוליטיקה בלי להבין את הרעיונות העומדים מאחורי המדיניות שלהם. התודעה שלהם היא אוסף של שטחים מתים, שהגדול שבהם הוא האמונה בכך שעליונותם מונעת מהם לטעות ומכשירה אותם לקבל החלטות על חיים של בני אדם אחרים. השכנוע הפנימי הזה הוא שהפך אותם למריונטות מוצלחות כל-כך בידי דרג המומחים של הקונצנזוס.

את הקונצנזוס אפשר להביס רק במלחמה של ארגונים ורעיונות. כמו כל מעמד שליט אחר, צריך לקרוא עליו תיגר ולחשוף אותו ככישלון רודני; צריך להוריד את החברות בו למדרגת בדיחה מעליבה. רק שני דברים יכולים להפיל אליטה – מהפכה או בוז עממי. רוב האמריקאים כבר בזים לממשלה, אבל הם לא מבינים שמה שהם שונאים בוושינגטון הוא בעצם הקונצנזוס. מה שהם מחשיבים כנלעג בבזבוז הלאומי וברודנות הקטנונית הוא בעצם המדיניות של הקונצנזוס.

הדבר שמקולקל באמריקה הוא הקונצנזוס. הדרך היחידה לתקן את הקלקול הוא לנפץ את הקונצנזוס הזה.