תסמונת המולך הישראלית

כשדת נעלמת, דתות אחרות תופסות את מקומה. הן מחקות את הצורות והטקסים שלה, ללא התוכן. הן אמונות ללא אלים, מלבד עצמנו - וללא שטנים, מלבד עצמנו.

תחת איום הטרור האיסלאמי, האמונות הפוסט-דתיות של העולם החופשי מציגות דרמה נטולת אלוהים, שבה הן משחקות כל אחת בתורה תפקידים דתיים עתיקים בלי הדת עצמה. והתפקיד הזדוני מכולם הוא זה של הקדוש המעונה המקריב את עצמו על מזבח העליונות המוסרית של ההומניזם.

כשאנשים כאלה ניצבים אל מול אלימות עדתית וכיתתית, הם נסוגים אל אוניברסליזם שאף אחד מלבדם אינו שותף לו. "אנחנו כואבים את כאבכם", הם זועקים. "הילדים שלנו הם בדיוק כמו הילדים שלכם". אם הרגש הזה היה הדדי, אולי היתה לו משמעות. אבל הוא לא נענה ברגש זהה מהצד השני. הוא בסך הכל אקט חסר-משמעות של מות קדושים הומניסטי.

חברה נעלה מוסרית לא מתאמצת לטפס לעמדה עדיפה של מוסר אוניברסליסטי. ריסון נצחי במלחמה הוא לא הדבר שהופך חברה אחת לנעלה על השנייה. הוא המתכון להכחדה, במוקדם או במאוחר, של כל מה שלחברה הזאת יש להציע לעצמה ולעולם. 

המרכיבים שהופכים חברה אחת לנעלה על השנייה נמצאים בתרבות שלה, באמנויות ובמדעים, במקורות ההשראה הדתיים, בהישגים ההנדסיים, במחקר הרפואי, בשירים ובפיוטים, בשורשים שלה בעבר ובחזון שלה לעתיד. חברה נעלה מוסרית שומרת על הדברים האלה על-ידי הגנתם מפני פולשים ואויבים.

צדקה מתחילה מבית. וכך גם מוסריות.

חברה שהיא מוסרית מכדי להגן על עצמה היא בלתי מוסרית, כי היא אינה מסוגלת לשמור על מקורות המוסריות שלה.

חברה מוסרית אינה חושפת את אנשיה לסכנה במקום להגן עליהם. אם היא נוהגת כך, בשם מושג מעוות כלשהו של התנהלות אתית כלפי האויב, היא לא חברה מוסרית. היא חברה נטולת מוסר.

חברות מוסריות מאפשרות לאנשיהן להיות מוסריים בכך שהן נושאות בנטל ההגנה עליהם. חברה שמשתמטת מהנטל הזה ודורשת מאנשיה להיות מוסריים באמצעות נשיאה בסבל, בין אם מקורו בפשע או בטרור, היא חברה שמציבה בפניהם את הבחירה אם להפוך למפלצות או לקדושים מעונים.

זו לא התנהגות של חברה מוסרית, אלא של חברה שנגועה באינסטינקט של הרס-עצמי, שמפארת את מות הקדושים הריקני של העליונות המוסרית.

ממשלה שלא מגינה על אזרחיה ולא מאפשרת להם להגן על עצמם היא לא מוסרית; היא הרסנית. היא דורשת שהאזרחים ימותו מות קדושים בשם תפיסה אתית שמכלה את עצמה, בכך שהיא מוליכה להכחדתם או להפיכתם למפלצות שנאלצות לדחות כל ערך אנושי במטרה לשרוד.

חברה מוסרית אינה מאמצת הקרבה עצמית לשום מטרה מלבד הבטחת המשכיותה-שלה. 

במסורת היהודית, אדם שמת על קידוש השם בחר במוות פיזי כדי להנציח את הרעיון הדתי שהיה גם זהות לאומית. הוא העדיף דרך מוות שתשאיר בחיים את זהותו הדתית והלאומית, על פני חיים מתים שיאפשרו לו אישית לשרוד אבל ימחקו את העם שלו.

מְקַדֵש השם היהודי החדש בוחר במות קדושים הומניסטי ונטול-דת. הוא מת כדי להוכיח את העליונות המוסרית של עמו. זו הקרבה עצמית בלי משמעות ובלי עתיד. אפשר לשמוע בה את הד קריאתו של מוהנדס גנדי אל היהודים, שיילכו מרצון לתאי הגזים ללא התנגדות כדי לנסח בכך אמירה מוסרית.

ההתבטאות המטורפת הזאת של גנדי בזכות רצח עם, הפכה עכשיו למיינסטרים בחוגים יהודיים.

אחד מרבני סאטמר עורר תגובות נזעמות כשקרא לרצח שלושת הנערים עונש משמיים. אבל איפה היה הזעם כשיהודים שנרצחו כונו "קורבנות השלום"?

אם הרב מסאטמר לפחות אומר משהו בשאלה מי הורג ולמה, מהי התיאולוגיה של קורבנות השלום? למה ישראלים ממשיכים להירצח בשם איזה רעיון מופשט של שלום שלעולם לא מגיע? לאיזו אלוהות דיפלומטית הם מוקרבים? מה פשר התיאולוגיה המוזרה הזאת שנכנסה לבית הדת ומקדשת את מותם המיותר של ילדים?

הרב מסאטמר מאמין שהוא יודע למה ילדים יהודים נאלצים למות. התיאוקרטים של החמאס יודעים למה ילדים יהודים חייבים להירצח. אבל ההנהגה הישראלית נמצאת תחת שעבוד למולך הומניסטי שדורש שהילדים ימותו כדי להוכיח את עליונותנו המוסרית לכל העולם. רק אם נאפשר לילדינו לעלות על המזבח כמנחות עשנות לאל המת של האתיקה האוניברסלית, נזכה בגאולה.

הגאולה עדיין לא הגיעה. אינספור קורבנות שלום כבר הועלו על המזבח; אבל לא רק השלום, אלא גם ההכרה שישראל תמיד היתה הצד המוסרי במלחמה נגד המחבלים המוסלמים - שניהם רחוקים עכשיו מאי-פעם. רק שבישראל, הוגי הדעות המובילים ומובילי האומה הדעתנים נותרים משוכנעים שזה קורה רק מפני שלא מספיק קדושים מעונים הוקרבו לשם העליונות המוסרית.

אולי אם תל אביב תיהרס בפצצה גרעינית ולהבות של שואה חדשה יעלו השמימה, העולם סוף-סוף יבין שהישראלים עשו כמיטב יכולתם להיות נחמדים לאויביהם. ואם לא, תמיד יש עוד מיליונים שאפשר להעלות על מוקד האוניברסליזם כדי לרצות את האל שיצר האדם במו-ידיו, אליל המוסריות שלנו-עצמנו.

יש מינון חולני של סדיזם ומזוכיזם באמונה נטולת-האמונה הזאת, שחסידיה מייסרים את עצמם כמו הכוהנים הפגאניים של פעם. משטרת ישראל רק מודיעה על כמה מעצרים, ומיד כל הוגי הדעות הנאורים מזנקים וקוראים לצעדים נוקשים וקשוחים עוד יותר, כולל עונש מוות, שלא מוטל אפילו על מחבלים מוסלמים. לאחר שקשרו באופן נלעג את זהותם לשכנוע עצמי בעליונותם המוסרית (אף פעם לא דבר שאפשר לסמוך עליו אצל בני אדם), הם יהרגו את אחיהם שלהם כדי לשמר את ההזיה הזולה הזאת, שמחייבת הקרבה עצמית בקנה מידה לאומי.

לאחר שיצרנו אמונה דתית בעליונות המוסרית של עצמנו, אנחנו חייבים להיות נכונים למות ולהרוג אחרים בשמה. אלה לא קורבנות שלום. זה מוות על קידוש עליונות מוסרית שניתנת להוכחה רק על-ידי הליכתנו כקורבנות לרצח המוני. רעיון כזה הוא סטייה מעוותת הן מהדת שלנו כיהודים והן מהציונות כתנועה פוליטית.

כדי שישראל והעם היהודי יוכלו לשרוד, הציווי המזוכיסטי הזה חייב למות. במקום להקריב את ילדינו ל"תיקון עולם", אתיקה אוניברסליסטית ושכנוע בעליונותנו המוסרית, הגיע הזמן שנקום ונקריב את הדברים האלה על המזבח כדי שילדינו יחיו. בואו ונשליך את כל אלה בערימה על מזבחות לבנו ונעלה אותם באש. בואו וניקח את הרעיונות והספרים, ומעל לכל, את התפיסה השקרית שאנחנו טובים יותר בזכות הקרבתנו העצמית, ונסתכל עליהם נעלמים בעשן.

רק כשהדברים האלה ייכחדו, נוכל להיות יהודים או ציונים. כל עוד הם חיים בתוכנו, הדבר שבו אנחנו מאמינים ושאותו אנחנו עובדים הוא תסמונת סטוקהולם, שלפיה חובה עלינו לספוג התעללות ורצח כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו אנשים טובים ושההתעללות לא משפיעה לרעה על נשמתנו. ככל שמתעללים בנו יותר, כך אנחנו משתכנעים יותר שזה מגיע לנו ומברכים יותר על ההתעללות הזאת, כדי להפריך את התפיסה שהיא מגיעה לנו.

זה מעגל שוטה שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להירצח כדי להוכיח שלא מגיע לנו להירצח; שבו אנחנו שונאים את עצמנו כדי להוכיח שלא מגיע לנו שישנאו אותנו.

במקום להוכיח את מוסריותנו דרך שנאתנו העצמית, בואו נוכיח אותה בכך שנגן על ערכנו. אויבינו מוכנים למות כי אין להם שום דבר להציע מלבד רצח. הבחירה במוות טבעית בשבילם, מפני שהם חסרי-ערך בכל מובן אפשרי של המילה.

בואו נבחר בחיים.

הגישה המעוותת הזאת לא ייחודית לישראל וליהודים. היא השתלטה על המערב כולו. לנוכח כת המוות המוסלמית, בנינו פולחן מוות משלנו. מערכת היחסים הבלתי-מתפקדת הזאת היא כזו של מענה ומעונה. הם יודעים שהם נעלים מוסרית, מאחר שהם רוצחים אותנו. אנחנו יודעים שאנחנו נעלים מוסרית, מאחר שאנחנו מקבלים את ההתעללות ומאפשרים לעצמנו להירצח.

זה החולי הרוחני האדיר שמוריד ציוויליזציות שלמות אל הקבר. חולי שנובע משנאה עצמית ומתחושה מושרשת של חוסר-ערך. המענה והמעונה משוכנעים שניהם שאין להם ערך. המענה מסתיר את התחושה הזאת באמצעות התעללות. המעונה מקבל אותה ואז מתעלה עליה, באמצעות אותה התעללות.

אם לא נלמד להתגאות בתרבויות שלנו, אם לא נלמד לאהוב את הישגינו - נמות. אם נמשיך לכרסם את עצמנו, לנהוג כאילו המוסר והאתיקה שלנו נחותים מאלה של אויבינו - הם יהרסו אותנו ויהרסו את עצמם והחשכה תרד על העולם.

בואו נבחר בחיים, באור ובאהבה. בואו נלמד לאהוב את עצמנו ולשנוא את אויבינו, לא מתוך איזה רפלקס או לאומנות עיוורת, אלא מפני שלמדנו להעריך את הדברים שהם באו לקחת מאיתנו. בואו נגרש את השנאה העצמית. בואו נפרק את פולחן המוות שבנינו ונחליף אותו בדת של חיים.

רק כשנהרוס את פולחן המוות של עצמנו, נהיה מסוגלים להביס את פולחן המוות של אויבינו. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אומר אלוהים לישראל. "ובחרת בחיים - למען תחיה, אתה וזרעך".

אם לא נבחר בחיים, לא נוכל לחיות.

--

קישור לגרסה האנגלית של המאמר

יום התלות ההדדית בפוסט-אמריקה

דוֹברוֹת נגררו בנהר ההדסון, רחובות נחסמו, ושוטרים שבאו להרוויח קצת שעות נוספות הוצבו לאורכם. קהל הצופים התחיל להגיע מוקדם כדי לתפוס את מקומות הצפייה הטובים ביותר במפגן הזיקוקים, בחגיגה של חירות תחת שמירה כבדה של יריבי החירות. האנשים האלה לא חגגו את חירויות הכרזת העצמאות או החוקה, אלא את החירות לקבל דברים בחינם.

חברת הקונגרס הדמוקרטית (לשעבר יו"ר בית הנבחרים) ננסי פֶּלוֹסי הסבירה בשעתו שחיוב האזרחים להצטרף לביטוח הבריאות "אובמה-קֵר" הוא קנס על "טרמפיסטים". ושם למטה בהדסון, ספינות מלחמה בריטיות הפליגו פעם במעלה הנהר בניסיון למנוע מבני המושבות הראשונות להיות "טרמפיסטים" על השקעות האימפריה בצפון אמריקה.

נראה היה שהוויכוח סביב השאלה האם ניתן לנשל אנשים ולהכריח אותם לשלם על תוכניות גרנדיוזיות של ממשלה מנותקת הוכרע הרחק צפונה משם, בסראטוגה, שם נכנעו הבריטים בסיומו של קרב מפתח במהפכה האמריקאית. אבל הוויכוח הזה קם לתחייה.

יום התלות ההדדית הוא יום העצמאות החדש. "אני אוהב אותך, אתה סובל אותי, וכולנו חיים יחד בכלכלה מתוכננת עליזה". אנשים עצמאיים נתפסים, כמו בני המושבות, כמי שהרוויחו מההשקעה העצומה של הממשלה מבלי לשלם את חלקם כראוי.

כל מה שהכתר הבריטי באמת רצה היה שהמתיישבים ישלמו את "חלקם ההוגן" - חלק שהגדרתו נקבעה במרחק של אלפי קילומטרים מהם. כל מה שהמתיישבים רצו היה זכויותיהם של אנגלים מן השורה, שהם האמינו שמגיעות להם. בסופה של שפיכות דמים גדולה, המתיישבים השיגו דווקא את הזכות להיות אמריקאים - סדרה משונה של הברות שאמנם באה משמו של מגלה ארצות איטלקי, אבל פירושה הוא ממשלה מוגבלת לשם החופש.

ה"טרמפיסטים" שלא רצו לממן את האימפריה ניצחו בזמנו, אבל בקהל שעשה את דרכו אל ההדסון בקושי היה מישהו שזכר את משמעותו של היום הזה. זכאי הדיור הציבורי, שהם ה"טרמפיסטים" האמיתיים, מקבלים טרמפ בכל דבר ממזון ועד מגורים - אבל את הטרמפ הזה נותנים להם משלמי המיסים שפלוסי ואובמה מגנים כ"טרמפיסטים". והדרך היחידה להמשיך לקבל את הטרמפ הזה היא לבטל את חירותם של כל שאר האנשים.

הזיקוקים הם רק עוד דבר חינמי בים הדברים החינמיים שבו הם שוחים. הארבעה ביולי הוא בשבילם "יום הזיקוקים". לכל מדינה יש ימי זיקוקים, וזה פשוט היום המסוים שבו ארה"ב בוחרת להאיר את שמי הלילה. ליום הזה אין משמעות בשבילם, כי על אף שהם מוקפים בדברים שהם מקבלים באופן חופשי, הם עצמם אינם חופשיים.

ההבדל בין חופש לבין לקיחה חופשית של דברים טושטש בהדרגה, עד שרבים בוודאי חושבים שהמהפכה האמריקאית פרצה בגלל שהבריטים לא סיפקו למושבות שירותי בריאות מסובסדים. אם רק המתיישבים היו יודעים על ה-NHS, הם היו מצביעים לחזור לחיקה של בריטניה.

יש הבדל גדול בין מדינה חופשית למדינה של לקיחה חופשית. אפשר להחזיק באחד מהשניים, אבל לא בשניהם. למדינה חופשית אין אובססיה לטרמפיסטים; רק מדינה של לקיחה חופשית מנסה באובססיביות לגרום לכולם לשלם את חלקם ההוגן לטובת האנשים שרוצים את הדברים החינמיים.

האינדיבידואליזם המחוספס של אמריקה בימי המושבות פינה את דרכו לקהלים מחניקים של אנשים שתלויים הדדית אלה באלה, מיושרים כתף אל כתף, אוחזים זה בארנקו של זה, צועקים "קח ממנו ותן לי".

אנחנו מדינה שמוצפת בזכות לדברים ששולמו בכספם של אנשים אחרים. מדינה שבה הממשלה נותנת לך מזון, דיור וחינוך - בזמן שרשת וול-מארט נותנת לך מוצרים זולים מתוצרת סין, שבעבר יוצרו בארה"ב, בימים שבהם אנשים יכלו להרשות לעצמם לשלם על בריאות, דיור ומזון מבלי לכייס אחד את השני.

הזיקוקים שמתפוצצים בפרחים מרהיבים של כחול ואדום, כסף וזהב, הם הד עמום לדבר האמיתי: אבק השריפה של היריות שהוחלפו בין שני הצדדים הלוחמים - בין חיילי הממשלה ושכירי החרב הגרמנים שלהם מצד אחד לבין המתיישבים המורדים מהצד השני, אלה שבחרו לקחת טרמפ על רוח החופש במקום לכופף את צווארם לטובת חישוביה של אימפריה מתפשטת. ריחו הקלוש של אבק השריפה וצלליהן של הדוברות הם רק חיקוי למלחמה שהתחוללה כאן אז. מחזה של אור וצל שמשמעותו נוגעת בפחות ופחות אנשים עם כל שנה שחולפת.

הנאומים הצפויים מראש משבחים תמיד רעיון כלשהו של ייחודיות ועצמאות אמריקאית, אבל איזה תוכן יש לשני הדברים האלה? האם אנשים רבים כל-כך סיכנו את חייהם רק כדי להיקלע למערכת שלעומתה זאת שממנה הם נמלטו נראית  ליברטריאנית לכל דבר? אילו ידעו שהם עתידים להביא על עצמם את ה-NHS; את "ועדות המוות" שבשלב מסוים יאמצו את פרוטוקול המתות החסד של ה-LCP; ואת מערכת התלות ההדדית שבה כולם נבזזים למען טובת הכלל של הבוזזים - אולי הם היו נשארים בבית, בחוות שלהם, וצופים בעצב בקרבות מרחוק.

דבריו המפורסמים של ג'ון קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך", תמיד היו שקר חלול. הציפייה היא שחצי אחד של העם ישאל מה המדינה שלו יכולה לעשות בשבילו, בעוד החצי האחר ישאל מה הוא יכול לעשות בשביל המדינה שלו.

מלחמת האזרחים המבעבעת הזאת מתוארת לעתים קרובות כמלחמת מעמדות, אבל היא לא סובבת סביב נושא המעמד. יש מיליארדרים ואביונים בשני הצדדים, וקו השבר חוצה את המעמד הבינוני, מפריד בין אלה שמשיגים את הכנסתם מעסקים פרטיים לבין אלה שמקבלים אותה מהממשלה ומתעסוקה במימון ממשלתי.

הארבעה ביולי הוא יום העצמאות, אבל כל יום אחר הוא יום התלות ההדדית - הימים שבהם אנחנו חוגגים את שילובנו, התנדבותנו וציותנו למערכת עצומה שהופכת כל אחד לתלוי בממשלה והופכת את הממשלה לתלויה בכל אחד שעדיין עובד במשהו שאינו הממשלה, כולל החופשיים מכולם, העוסקים העצמאיים.

אימפריות פועלות באמצעות סחיטת כל טיפה ממה שנמצא תחת שליטתן, במטרה לממן את עלויותיהן שלהן.

 

הכתר הבריטי ניסה לרוקן את נכסי אמריקה כדי לשלם את חובותיו, דבר שהוביל למחאות גוברות מצד האוכלוסייה המקומית ובסופו של דבר למהפכה. ועכשיו, אימפריית התלות ההדדית מרוקנת את נכסיהם של נתיניה העצמאיים לטובת נתיניה התלויים ולטובת תשתית התלות, המעסיקה את אינספור הפקידים שמנהלים את כל המערכת.

"מסיבת התה", הן המקורית והן העכשווית, באו לעולם כשממשלה מנותקת והמלך שבראשה הטילו מסים על אוכלוסיית נתינים, שנראו לעיר הבירה המסוגרת כלא יותר מפראים שנאחזים באמונות פרימיטיביות וחיים ללא הטבות הציוויליזציה שבה התברכו הערים המרכזיות בממלכה.

דגל גדסדן, עם הנחש הכרוך שלו, הוא לא סמל שאפשר למצוא על הנהר המפוצל הזה, הזורם סביב האי הצר של מנהטן. אבל אותו אי היה כבר אז מובלעת של נאמנים לשלטון הממשלה, שג'ורג' וושינגטון נאלץ להימלט ממנה תוך שהוא שורף חצי משטח ברוקלין כדי לסייע בנסיגתו. עכשיו האימפריה החדשה פועלת מתוך עיר שנקראת על שמו, ובנייני ענק, שבהם יש יותר פקידים ממספר החיילים הכולל ששיגרו הבריטים למושבות, מושלים במה שעדיין מתואר כ"מדינה חופשית". 

המהפכה האמריקאית לא היתה מאבק למען עוד מדינה, אחת מרבות, אלא למען מדינה חופשית. המדינה הזאת לא פוצלה מהאימפריה כדי לספק שאיפה לאומית של קבוצה אתנית או לממש את ייעודה ההיסטורי. הרעיון המנחה שלה, כמו החג הלאומי, היה עצמאות - אבל לעצמאות יש מעט מאוד משמעות אלא אם כן היא מגיעה אל האדם כאינדיבידואל. 

מדינה שבה כולם הם חלק מקהילה אחת גדולה של תלות הדדית - שוק בתכנון מרכזי שניתן לאיזון רק אם מאלצים כל אחד לקנות את מה שאומרים לו לקנות - היא לא מדינה חופשית. אפילו עצמאית היא לא תישאר לזמן רב. ההיגיון של התלות ההדדית הוא להרחיב את התלות הזאת מעבר לגבולות ולהפוך את האזור ואחריו את כל חלקי העולם לתלויים אלה באלה כדי להשיג שיווי-משקל במאזן הכלכלי.

תלות הדדית חייבה את קצן של זכויות המדינות בארה"ב. היא תחייב בסופו של דבר את קץ זכויות המדינות בעולם. גוש האירו הוא מחזה של קריסה כלכלית תלויה-הדדית עם חילוצים פיננסיים לכל, בשם יציבות אזורית שאין לה יכולת קיום. ארה"ב, כמו ספרד ויוון, מגלגלת את חובה הלאומי לכלכלות נמרצות יותר. כבר אין לנו תלות הדדית עם מדינת האם הבריטית; במקומה יש לנו תלות כזאת עם הרפובליקה העממית של סין, שאת מוצריה אנחנו קונים בעוד היא קונה את חובותינו. 

בזמן שבריטניה מפנה את מקומה לאיחוד האירופי וארה"ב מפנה את מקומה לנפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) והמדינות השונות מפנות את מקומן לאו"ם, נטל התלות ההדדית מועבר למערכות נרחבות יותר ויותר עד שמשקלו גדול יותר מזה של העולם כולו. הנטל הזה הוא כמו סלע שמתגלגל במורד; הוא צובר לעצמו יותר ויותר מאסה, מגביר את תאוצתו, עד שבסוף הוא מתרסק.

המערכת מנסה לדחות את ההתרסקות הבלתי-נמנעת בכך שהיא מוודאת שכל אדם יצרני ישלם את "חלקו ההוגן". היא מנהלת ציד אחרי "טרמפיסטים" - הן אנשים פרטיים והן מדינות - שעדיין לא מתגלגלים במורד, מערערת את שיווי המשקל שלהם ודוחפת אותם מההר. הכל בשם טובת הכלל.

עקרון ה"טרמפיסטים" הוא שהטבות של מדיניות נתונה חייבות להיכפות על כולם, כדי להטיל עליהם לסייע במימון ההטבה. אין גבול טבעי להרחבה כזאת. אם אפשר לומר על המשכורת שלך שהיא עלתה מאחר שאיגודים מקצועיים ניהלו משא ומתן מוצלח על חוזה חדש, אז אפשר לכפות עליך לשלם לאיגוד. אם אתה לא רוכש ביטוח בריאות, מן הסתם אתה מקבל אותו בחינם. אם אתה לא חלק מהמערכת, יהיה צו שלטוני שיהפוך אותך לחלק ממנה.

המונח "טרמפיסטים" הוא גרסה מנומסת ל"פרזיטים" של ברית המועצות. הרעיון עצמו זהה. במערכת שבה הטבות חלות על כולם, כולם מחויבים למערכת. הכתר החדש הוא לא אדם, הוא רעיון. כס המלכות שלמרגלותיו כורע עם חופשי-לשעבר הוא מושבה המוזהב של מדינת הרווחה. בזמן שהזיקוקים האירו את השמיים, מהפכת-נגד ביטלה את המהפכה. יש מלך חדש ופניו מופיעים על כל שערי המגזינים ברחבי הארץ. המתנות הנדיבות שהוא מחלק הופכות את כולם לבני חסות של המדינה, על חשבונם.

גל הזיקוקים האחרון נמוג, הכוכבים הנופלים שוקעים לעבר האדמה ונעלמים בחשכה, אורו של יום העצמאות מתפוגג. האנשים בקהל מתפזרים ומשתרכים באיטיות הרחק מהמחזה הקצר הזה, אל מעבר למתרסי המשטרה, דרך רחובות צרים, מול בנייני ממשלה, חזרה לחייהם התלויים-הדדית במדינה תלויה-הדדית שבה רצונו של העם וזכויותיו של הפרט חשובים פחות מאשר ההצעה התורנית ששואפת לפתור את בעיית העצמאות שלהם באמצעות הפיכת המדינה למקום שבו שולטת עוד יותר תלות.

לפני כמה מאות שנים, ברחובות האלה, גברים ונשים חגגו את קץ העריצות; ובשעתה האפלה ביותר של העיר, טורים של גברים קודרים צעדו על שפת הנהר אל הנקודה הגבוהה ביותר באי כדי להתבצר בקו הגנה אחרון. לפעמים קירות הלְבֵנים של הבניינים הישנים עדיין לובשים את צִלם, ולאור הזהב של הזיקוקים אפשר כמעט לראות אותם - צללים נעים בחשכה, צעדיהם לוקחים אותם צפונה, על שפתיהם שיר שקט ובידיהם רובים; אנשים שאיבדו את חייהם וזכו בהם בהגנה על חירותם.

זה לא "הכיבוש" – זה האיסלאם

שלושת הנערים הישראלים שנרצחו – נפתלי בן ה-16 שאהב לשחק כדורסל, גיל-עד בן ה-16 שבדיוק סיים קורס צלילה, ואייל בן ה-19 עם הגיטרה שלו – הובאו למנוחות באותה תהלוכת הלווייה נוראה שמלווה כל קורבן טרור.

הכתבים ישרבטו משהו על "התנחלויות" ועל "מעגל האלימות". הדיפלומטים יקראו לריסון ויזכירו לכולם שרק באמצעות משא ומתן עם המחבלים אפשר יהיה להגיע לפתרון. וכותבי הדעות יכניסו הכל לפרספקטיבה, תוך שהם קוברים את הנערים תחת שכבות של מילים ומעמיסים עליהם אבנים כבדות של שיכחה.

אבל המילים הריקות על "הכיבוש" ועל "מעגל האלימות", העלאתו באוב של הפתרון בדרכי שלום שתמיד עומד להגיע ובסוף לא בא, והמפות שמוסרות עוד שטח לידי המחבלים – כל אלה מתיימרים לטפל בבעיה שאינה קיימת.

שורש העניין הוא לא שטח פיזי, אלא שטח נפשי. לא לאומיות, אלא איסלאמיות. זה לא "הכיבוש"; זה האיסלאם.

"גידלתי את הבנים שלי על ברכי הדת [המוסלמית], הם בחורים דתיים, ישרים ונקיי-כפיים, והמטרה שלהם היא להביא את ניצחון האיסלאם", אמרה אמו של אחד מרוצחי החמאס. לא מדינה פלסטינית. לא פתרון שתי המדינות. לא ארבעים אחוז מפה ושישים אחוז משם. ניצחון האיסלאם.

נפתלי, גיל-עד ואייל נרצחו מאותה סיבה שבגללה נרצחו אינספור אנשים בסוריה, עיראק, מצרים, אפגניסטן, ניגריה ופקיסטן. שלא להזכיר את בריטניה וארה"ב.

הם נרצחו בשמה של מלחמת דת שמשתוללת כבר למעלה מאלף שנים. מוסלמים לא התחילו פתאום לרצוח יהודים ב-1948 או ב-1929. הם לא התחילו לרצוח נוצרים בגלל מדיניות החוץ של ארה"ב או בגלל עסקי הנפט.

מוסלמים לא התחילו לרצוח יהודים ונוצרים בגלל מדיניות חוץ. הם התחילו לרדוף ולרצוח את שכניהם היהודים והנוצרים, מפני שהדת שלהם ציוותה עליהם לעשות זאת.

חמאס, ארגון הטרור שרצח את שלושת הנערים, הוא לא ארגון לאומי פלסטיני, על אף שלפעמים הוא משחק את התפקיד הזה. אמנת חמאס מתחילה באללה ונגמרת באללה. סעיף 5 באמנה קובע שהארגון משתרע על "כל מקום על פני כדור הארץ שבו יש מוסלמים, המאמצים את האיסלאם כדרך חייהם". מטרתו היא ליצור מדינה איסלאמית. כל דבר אחר הוא משני.

האמנה מתארת את חמאס כחלק מ"תנועת האחים המוסלמים" העולמית. מחבלי האחים המוסלמים רוצחים יהודים בישראל מאותה סיבה שהם רוצחים שיעים בסוריה או קופטים נוצרים במצרים.

סעיף 7 של האמנה מסתיים בקטע החדית' האיסלאמי הידוע לשמצה, המכריז שיום הדין יבוא רק כאשר "המוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); כשהיהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, שיצעקו: הו המוסלמי! יש יהודי שמסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"

מעבר לעצם הלהיטות הקנאית לרצח-עם, צריך לזכור שהציטוט הזה מקורו בטקסט בן למעלה מאלף שנים. מי שכתב אותו לא הטיף לרצח המוני של יהודים בגלל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. בימים ההם המוסלמים כבר שעבדו ושלטו באוכלוסייה היהודית במזרח התיכון. היהודים לא איימו על איש. הרעיון של צבא יהודי היה מגוחך באותה מידה כמו טיסה לירח.

השנאה המפעפעת מהטקסט הזה לא נוגעת במאומה לישראל; היא נוגעת בכל אופן אפשרי לאיסלאם.

ההתעקשות להסביר את האנטישמיות המוסלמית במונחים של מדיניות חוץ הוא א-היסטורי כמו לטעון שהיטלר שנא יהודים רק בגלל מלחמת יום הכיפורים. אבל לפחות, שני הדברים האלה קרו במאה ה-20. האיסלאם, לעומת זאת, שנא ורדף יהודים במשך 1,300 שנים לפני לידתה מחדש של מדינת ישראל המודרנית.

יש שתי דרכים להסתכל על המגיפה העולמית של טרור איסלאמי. דרך אחת היא להתייחס לכל עימות של מוסלמים עם נוצרים, יהודים, בודהיסטים, הינדים ועוד שורה של דתות אחרות כנובע מאיזושהי התמרמרות על נסיבות מקומיות שנוצרו לא מזמן. הדרך השנייה היא להתייחס לעימותים האלה כאל ביטויים מקומיים של מלחמת דת היסטורית, כהמשך של גל הכיבושים שהפך את האיסלאם לדת עולמית.

אנחנו יכולים להיות כמו ששת העיוורים שממששים את הפיל האיסלאמי ומניחים שהחדק והחטים שלו הם תופעות נפרדות לגמרי זו מזו. או שאנחנו יכולים לפקוח את עינינו ולראות את הפיל שעומד באמצע החדר.

אמנת חמאס נפתחת בשבחי הקוראן למוסלמים כ"העם הטוב מכולם", ודנה את הנוצרים והיהודים להיות "מוכים בביזיון" על כך ש"העלו את חמתו של אללה".

זו לא הצהרה של לאומיות פלסטינית. זו אידיאולוגיה של עליונות איסלאמית.

אין באידיאולוגיית עליונות שום דבר שפתוח למשא ומתן. אי-אפשר לפייס עליונות. עליונות לא רוצה חתיכה מהעוגה. היא רוצה את כל העוגה. בעלות הברית למדו את זה בדרך הקשה עם היטלר. כך גם אינספור הממלכות שניסו לחיות בשלום עם הצבאות שבאו לכבוש אותם תחת דגלו של מוחמד.

גם אם ישראל לא היתה קמה, חמאס עדיין היה קיים – בדיוק כפי ששאר ענפי תנועת האחים המוסלמים קיימים במקומות אחרים ברחבי המזרח התיכון. אפילו אם הציונות לא היתה באה לעולם, האחים המוסלמים היו רודפים את היהודים תחת שלטונם, בדיוק כמו את הנוצרים במצרים ובסוריה.

גם אם נתניהו, שרון, בגין ועוד אלף ישראלים אחרים שסומנו כנבלים על-ידי סייעני האיסלאם לא היו נולדים, חסידיו של מוחמד עדיין היו ממשיכים לרצוח יהודים, בדיוק כפי שעשו יותר מאלף שנים. גם אם הדגל הכחול-לבן מעולם לא היה מתנופף מעל ירושלים, ואם היהודים היו נותרים רמוסים ורדופים בארצות המוסלמיות כמו הקופטים והזורואסטרים – נפתלי, גיל-עד ואייל עדיין היו נרצחים בידי שני רוצחים שגודלו על-ידי אמהותיהם כדי להביא את "ניצחון האיסלאם".

אין פתרון פוליטי לסכסוך שנובע מאידיאולוגיה של עליונות. אין שום היקף של נסיגות שיגרום לקנאות כזאת להיעלם. אם אלף שנים של יהדות מושפלת ורדופה לא סיפקו את אבות-אבותיהם של רוצחי שלושת הנערים, איך מסירת חלק מירושלים תשיג את המטרה?

פתרונות מתחילים עם אמת. האמת היא שהאלימות האיסלאמית נגד יהודים היא לא דבר חדש או יוצא דופן. רצח יהודים בידי מוסלמים, בין אם בישראל או בבלגיה, לא שונה בדבר מהטבח שמבצעים מוסלמים בנוצרים, הינדים, בודהיסטים ואפילו קבוצות מיעוט שהתפצלו מהאיסלאם. הסכסוכים האלה לא יכולים להיפתר באמצעות פייסנות. אפשר לתת להם מענה רק באמצעות התנגדות.

לא הקורבנות של אלף שנות מערכה רצחנית בשם אידיאולוגיית עליונות הם אלה שצריכים לפייס את כובשיהם. הכובשים הם אלה שצריכים להישיר מבט אל הזוועות שהם גרמו במסע של קולוניאליזם וטיהור אתני, ולבקש את סליחת קורבנותיהם.

לא ייתכן שלום עד שהמוסלמים יבינו שהכיבושים בהשראת מוחמד היו זוועה רצחנית שחיסלה תרבויות ועמים שלמים. רק אז הם יוכלו להשמיע בכנות גינוי לדאע"ש על ניסיונו לחזור על הזוועות ההן. ורק אז הם יוכלו לחיות בשלום עם שאר העולם.

קללת קין

לאחר שקין הרג את אחיו, אמר לו אלוהים: "נע ונד תהיה בארץ".

אבל הסדר הטבעי התהפך. עכשיו דווקא בני דמותו של הבל – אם הם שורדים – הופכים לנוודים חסרי בית, ובני דמותו של קין בונים את החליפויות שלהם על קברי קורבנותיהם.

"ארור אתה מן האדמה", אמר ה', וכך היה מאז.

אמנם האדמה תחת רגליהם מקוללת, ולא מניבה דבר מלבד חול ודרדרים; אבל הקינים היו תמיד נוודים, שוכחים את החקלאות, זוכרים רק את משלח ידם – הרצח. הם הופכים לסוגדי מוות שחולמים על השדות המוריקים והמלבלבים של גן העדן, שאליו הם יוכלו להגיע רק אם יהרגו מספיק גברים, נשים וילדים.

הם משאירים חורבן מאחוריהם, ארצות מתות, תרבויות אבודות, אלמנות ויתומים, ומטפסים במאמץ אל גן העדן במעלה סולם עשוי עצמות.

כל דבר סביבם מת, עד שהירוק היחיד נותר על דגליהם. הם מקוללים מן האדמה והם מקללים אותה. בכל מקום שאליו ילכו, העולם מת.

לא הרצח מונע מהבל לחיות עם קין, אומרת מחלקת המדינה, אומר האיחוד האירופי ואומר הניו-יורק טיימס. אלה הם השדות והבתים של הבל שמתגרים בקין.

הפת"ח הקים ממשלת אחדות עם חמאס, וקולו הרם של הקונצנזוס – קולם של אנשים שמדמיינים שהם הופכים לאלוהים כשהם מדברים בקול אחד – אומר שאלה הבתים הישראליים שאשמים. זו לא אשמתו של קין שהוא רוצח. זו אשמת הבל שהוא בונה.

בעניין שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, שניים מהם ישראלים ואחד ישראלי-אמריקאי, ג'וֹדי רוּדוֹרֶן מהניו-יורק טיימס כתבה: "פלסטינים... רואים את עצם האקט של לימודים בישיבה בהתנחלות בגדה המערבית כפרובוקציה".

הבל תמיד מתגרה בקין, שקם ורוצח אותו. אם רק להבל לא היה כל-כך הרבה צאן, אם הוא רק לא היה בונה כל-כך טוב, אם הוא רק לא היה מפריח את השממה, אם הוא רק לא היה מנצח בכל-כך הרבה מלחמות ואם רק לא היה נראה שה' מעדיף אותו.

קין זורע בשדות, למען האל, גופות של חפים מפשע, ועדיין לא מבין למה מנחתו נדחית ולמה האדמה שעליה הוא יושב ארורה.

הבל עושה כמיטב יכולתו לפייס את קין בכך שהוא נותן לו אדמה, אבל האדמה חסרת-ערך לקין. במה תועיל אדמה מקוללת לאנשים מקוללים? מה יכול אדם לטעת במדבר? מה הוא יכול לקצור כשכל דבר מת ברגע שהוא נוגע בו? הדבר היחיד שהוא יכול לתת הוא קציר דמים.

זה מה שהוא נותן לבורא הכמעט נשכח שהוא מכנה אללה. מעיראק עד איראן, מכוויית עד ערב הסעודית, מניגריה עד סומליה, מפקיסטן עד אינדונזיה, הוא מניף ראשי אדם וצועק "אללה הוא אכבר".

כאילו שאלוהים צריך כאלה הוכחות עלובות של עליונות.

לא ניתן לפייס את קין באדמה. האדמה היא קללתו. כל מה שחי שונא אותו, והוא שונא את כל מה שחי. הוא מתעלל בחיות ומצמיח יבולים מתים. הוא רוצח את בנותיו ואחיותיו, את אמו, את מקור חייו ואת מקור עתידו, בשם אותו כבוד שהפך את קין לרוצח הראשון.

אין טעם לשאת ולתת עם קין. לא קיימת פשרה שהוא יסכים לה. הוא אוהב מוות, וזה כל מה שאי-פעם יהיה לו. אחיו לנשק קוראים, "אנחנו אוהבים את המוות, אתם אוהבים את החיים".

קין נועד לנוע ולנוד בעולם. להיות נווד חסר שורשים, שקללת המוות שלו לא תצטבר באף מקום מסוים. הוא לא נועד לבנות ממלכות מוות. הוא לא נועד לשלוט על חליפוּת של מוות ועל תרבות של מוות.

אין מקום שנועד לקין. בכל מקום שבו הוא נשאר יהיו מוות וסבל. הוא יהרוג, מפני שזה כל מה שהוא יכול לעשות. אין לו דבר אחר להציע לעולם, לבני מינו או לבורא.

הקללה שהוא מביא איתו אל האדמה יכולה להיעלם רק כשהוא עצמו מורחק ממנה. רק כשקין יגורש תגיע הארץ אל מלוא תפארתה, ידעו האנשים שלום ויסור הצל מהעמקים, ההרים, הנהרות והערים.

קין מבקש אהדה בנדודיו. בידיים מגואלות בדם הוא מציג את הסיפור שלו. כל אחד מקורבנותיו גרם לו לעשות את זה. מהמזרח למערב ומהדרום לצפון, הם כולם התחילו.

הוא רוצח מקצה אחד של העולם לקצהו השני, וזו תמיד לא אשמתו. בכל פעם ופעם, כל הבל הוא שעשה את זה.

זאת הסיבה שה' הטביע את אות הרוצח במצחו של קין: כדי שכולם ידעו מיהו ויזיזו אותו הלאה – ימנעו ממנו להתיישב, להיעלב ולרצוח בשם כבודו האבוד מזה עידנים ואז להתחיל מלחמה שתוביל למותו שלו ולמותם של אחרים.

קין לא נועד להיהרג. לא היה טעם להרוג אותו, כי כל אדם מכיל בתוכו קין קטן. קללת קין מדבקת בצורות רבות. הנאציזם, הקומוניזם והאיסלאם הם רק כמה דוגמאות למחלה. אדרבא, קין נועד להוות דוגמה חיה לחוסר-התוחלת של הרשע. טבעו המקולל הפך אותו לסמל חי של המוות. כל דבר שבו הוא ייגע יקולל מעצם נוכחותו.

כשאנחנו זוכרים מהו קין, כשאנחנו יודעים מה סימניו – צלב הקרס, המגל והסהר – מייצגים, הוא מפסיק להוות איום עלינו.

אנחנו מזיזים אותו הלאה, מנדים אותו ומגרשים אותו, לפני שהוא הורג אותנו ואנחנו הורגים אותו ומתחיל שוב מעגל שפיכות הדמים שהוא מחולל בכל מקום שאליו הוא הולך.

כשאנחנו שוכחים – רק אז הוא נעשה באמת מסוכן. כשאי-אפשר להבחין בין קין והבל, קין יכול להעמיד פנים שהוא הקורבן ושהבל הוא הרוצח. הדם נספג באדמה והוא רוחץ את ידיו ממנו ומיתמם שהוא לא יודע שום דבר על העניין. אנשים מתחילים לשחק את הבלש, הם מחפשים את הסיבה העמוקה לפשעיו של קין ומנסים להבין מה היתה הפרובוקציה שעוררה אותו הפעם.

אבל גם כשהאל לא מדבר אל האנשים, אפשר עדיין לשמוע את הדם צועק מן האדמה. אלף שנים של דם, דמם של גברים, נשים וילדים מכל הגזעים ומכל חלקי העולם.

קין הקים הר של גופות. החליפוּת שלו נבנתה על גבי עצמות. תורתו היא האכזריות וספרו הקדוש נכתב בדם על העור שנפשט מקורבנותיו הרצוחים.

אלף שנים של דם צועקות מן האדמה. צעקותיהם של עמים שנעלמו זה מכבר מעל פני כדור הארץ מזהירות אותנו – או שנגרש את קין, או שקללתו תמלא את ארצותינו בדם ובאבק, וכל היקר לנו וכל שעמלנו בשבילו ימותו למגעו המקולל.

שליטים בחסד הקונצנזוס

כל חברה נשלטת על-ידי קונצנזוס. הקונצנזוס צומח רק לעתים נדירות מלמטה למעלה; בדרך כלל הוא נכפה מלמעלה למטה.

הקונצנזוס הוא סכום כל הדברים שבהם מאמינים האנשים שמנהלים את העניינים. זו המקבילה שלהם לשכל ישר.

אמריקה אינה מנוהלת על-ידי ציבור הבוחרים. היא לא מנוהלת על-ידי העם. היא מנוהלת על-ידי קונצנזוס. הקונצנזוס הזה פירושו כל מה שהאליטות מגדירות כאמת. הוא לא לגמרי זהה אצל דמוקרטים ורפובליקאים, אבל קיימת חפיפה משמעותית.

העיקרון הראשון של הקונצנזוס הוא שמוסדות יותר גדולים הם יותר טובים, מפני שהם יותר חכמים. העיקרון הזה לא חל רק על הממשלה. הוא מקיף גם את העולם התאגידי. ואת מיזוג הממשלות, התאגידים, אנשי אקדמיה ומוסדות ללא כוונת רווח למארג גדול אחד של קונצנזוס.

תנועתם של מנהלים בכירים בין המלכ"רים, הפוליטיקה והתאגידים, ללא סדר מחייב, היא למעשה האופן שבו החברה שלנו מנוהלת. אפילו כשכל קבוצה נשארת בגבולות המגזר שלה, ההחלטות מתקבלות בסימביוזה שבה גופי הממשלה וחברות עסקיות ממלאות את התפקיד הניהולי בעוד המלכ"רים והאקדמיה מתפקדים כדרג מקצועי של מומחים.

במבט רחב יותר, אפשר לראות שאנחנו מנוהלים על-ידי תאגיד אחד ענק ששכבת ההנהגה שלו סבוכה ותחרותית מאוד, אבל כל חבריה באים מתרבות אחידה ושואבים את רעיונותיהם מאותו קונצנזוס.

אתה יכול לבחור בחבר הקונגרס א' כדי לייצג את ענייניך. אבל המערכת לא מנוהלת על-ידי חבר הקונגרס א'. קלושים הסיכויים שהוא אי-פעם יהיה הנשיא. אפילו אם הוא יהפוך לסנאטור, הוא יצטרך להתחבב על תורמים שהשקפת העולם שלהם היא תוצר של הקונצנזוס. במידה והוא יצליח להגיע לסנאט בלי לאמץ את הקונצנזוס, כל חקיקה שהוא ייזום, אם היא תעבור את סנאטורי הקונצנזוס, תושלך לערימה שמנוהלת בידי רגולטורים שהם בשר מבשרו של הקונצנזוס ושופטים פדרליים הפועלים בשמו, שיפסלו את החקיקה אם היא מנוגדת לו.

זאת התלות ההדדית של הקונצנזוס: מערכת אחת עצומה שמורכבת מאנשים שהם אמנם מגוונים מבחינה דמוגרפית, אבל מזדהים עם עקרונות הקונצנזוס או מקבלים אותם בשתיקה.

הרחבת הקונצנזוס הביאה את הממשלה והעסקים בארה"ב לחוסר-יעילות קיצוני. זאת הסיבה שאנחנו כבר לא מסוגלים להוציא לפועל שום דבר, והמוצרים החשובים היחידים מגיעים מדי פעם מצעיר בעל חזון שמאתגר את השיטה באמצעות חברה חדשה. אבל גודלה של המערכת גם הופך אותה לכזו שקשה מאוד להביס.

הקונצנזוס מתרחב ומתעצם כל הזמן. גדילתו מרוששת את אמריקה, מטביעה אותה עמוק יותר ויותר בחובות, והופכת אותה לפחות תחרותית. אבל הגדילה הזאת גם מחסנת את הקונצזוס מפני כל ניסיון לערער עליו. הטפיל הורג את המארח.

שימור הקונצנזוס מחייב מינון לא בריא של זלזול באזרחים. בשורש הקונצנזוס נמצאת המחשבה שביכולתו לשפר את החיים באמצעות שליטה בבני-אדם. זה לא רעיון שאפשר לקיים לאורך זמן מבלי להאמין שרוב האנשים הם בבסיסם נחותים.

כשלוקחים בחשבון שהקונצנזוס מבוסס על מאגר אליטיסטי של בוגרי אוניברסיטאות ה-Ivy League, אנשי עסקים כוחניים וגאונים פיננסיים, אין פלא שחבריו חושבים בצורה כזאת. אבל האבות המייסדים של ארה"ב, שהשתייכו גם הם לאליטה, האמינו בביזור הכוח הפוליטי להמונים הרבה לפני שוויקיפדיה באה לעולם. והנה, דווקא האליטה של ימינו, שבה יש ייצוג משמעותי לשכבת חברות האינטרנט, פוסלת את הרעיון שצריך לתת לאנשים לשלוט בחיים של עצמם.

המעבר מרעיון הכוח להמונים אל הטכנוקרטיה התרחש אחרי כתיבת החוקה – אחרת מסמך היסוד של ארה"ב היה דומה הרבה יותר לזה שאפשר למצוא ברפובליקת בננות מצויה באמריקה הלטינית, שמבטיחה בחוקה שלה כל דבר ממעוני ילדים ממשלתיים ועד לקליניקות הרזיה. ולמרות זאת, הטכנוקרטיה ישבה מאחורי ההגה וקבעה את סדר היום של אמריקה במשך רוב המאה ה-20.

ההצלחה האישית וכישורי המנהיגות של חברי הקונצנזוס מעודדים אותם לזלזול מצמרר באדם הממוצע ומשכנעים אותם שאפשר וצריך לתמרן אותו. לא עולה בדעתם לחשוב אחרת. ניסיונם האישי עם המצביעים או המעסיקים שלהם רק מחזק בהם את הביטחון שהאדם הממוצע הוא לקוי מיסודו.

הדרגים השונים בביורוקרטיה הממשלתית, החל בפקיד במשרד הרישוי וכלה בשוטר השכונתי, שותפים לביטחון הזה. ככל שיש יותר תקנות שעליהם ללמוד, כך תפקידיהם נתפסים יותר ככאלה של מומחים שנאלצים להתמודד עם ההמונים הנבערים. הם הופכים לחברים טבעיים בקונצנזוס, מפני שהם צריכים לדעת עשרת אלפים תקנות כדי לעשות את עבודתם, בעוד שהציבור הטרדן לא יודע אפילו אחת מהן.

עם כל תקנה נוספת, דרג המומחים של הקונצנזוס מתרחב והחירות מצטמקת.

לבוחר אין מרות על המומחים, כי הם רואים את עצמם כנעלים עליו מבחינת ידע ומקצוענות; ההצבעה בבחירות הופכת לעניין טקסי, כזה שהדרג המקצועי מתחיל להחשיב כמטרד. ומספר המעמדות הטכנוקרטיים גדל כל הזמן. הם מתאגדים ויוצרים גילדות חסינות ללחץ חיצוני. האגף האקדמי שלהם שולט בחלק ניכר מהחיים הלאומיים באמצעות רעיונות שעושים את דרכם אל תוך המדיניות הציבורית.

האמריקאי הממוצע כבר לא בעמדת השפעה על שום דבר, כולל חייו שלו. הוא עובד ולקוח של הקונצנזוס. בין שני המונחים האלה קיימת חפיפה רבה בהקשר הזה. האמריקאי עובד בשביל כוח סמכותני עצום שנותן לו כסף ולוקח ממנו כסף, תוך כדי תמרון המערכת המקיפה אותו כך שהוא למעשה חי בתוך חנות מונופוליסטית שמקיפה הכל, מהקניות שהוא עורך ועד לביטוח הבריאות שלו.

יהיו מי שיגידו שזה בלתי-אמריקאי. אבל הקונצנזוס עצמו הוא בלתי-אמריקאי.

חברי הקונצנזוס הם לא לאומיים. הם לא פטריוטים. הם "חכמים" מדי בשביל זה. אם הם מהללים את אמריקה, זה לא בזכות ההיסטוריה או העם שלה, אלא בשביל "האידיאלים" שהיא מייצגת. האידיאלים האלה, כמו תקנות ממשלתיות, קיימים בנפרד מהתרבות וניתנים ליישום על כל אחד בכל מקום.

אמריקה ניתנת ל"השתלה" בכל מקום – זו היתה אמונתו המוצקה של המחנה הפרוגרסיבי במאה ה-20. מלחמת עיראק היתה רק התזכורת האחרונה שזה לא באמת אפשרי; אבל גם עכשיו אנחנו עדיין מנהלים מלחמות לבניית מדינות על בסיס ההנחה שכל עם בכל מקום יכול להפוך לציבור של אזרחים טובים אם רק נותנים לו מנה של אידיאלים מהסוג הנכון.

הקונצנזוס הוא לא בעד אמריקה. הוא בעד העולם. אכפת לו מאמריקאים באותה מידה שאכפת לו מגואטמלים או פקיסטנים. חבריו נופשים וחיים מסביב לעולם, ורואים את עצמם קודם כל כבני אדם ורק אחר-כך כחלק מעם או אומה. יש להם "אזרחות עליונה" – זו של האנושות. הם רוצים לקחת את מה שטוב בארה"ב וליישם אותו במקומות אחרים.

במה הם מאמינים? מהם האידיאלים שלהם? הם מאמינים ביעילות. הם מאמינים בצדק. הם מאמינים שכל דבר ניתן לשיפור מתמיד עד שהוא מגיע לשלמות, בתהליך נצחי של אבולוציה חברתית. הם לא דתיים. הדת שלהם היא זו של קו הייצור במפעל. אמונתם היא באלוהותם-שלהם כמומחים. הם מאמינים שמוצא האדם מן הקוף, ושמישהו צריך לדאוג שהוא יתנהג כקוף טוב, במקום כקוף רע.

האמונה הזו שלהם ביעילות של עצמם היא מוטעית מיסודה. כמו קודמיהם במאה ה-20, הם אוהבים את טעמה של היעילות, את התכנון וההיגיון שבה, אבל הם כמעט ולא מקדישים תשומת לב למידת ההצלחה שלה. הם יבזבזו בחוסר-יעילות כמויות אדירות של זמן ומאמץ כדי לשפר משהו בשבריר של אחוז.

מונח סלחני יותר לאובססיביות שלהם יהיה "חולי שליטה".

גם האובססיה של ענף האנרגיה הירוקה ליעילות היא ברובה שיגעון מהסוג הזה, שבו משאבים אדירים מתבזבזים כדי לחסוך שבריר מסך כל המאמץ שהושקע. אבל הקונצנזוס לא אוהב אי-סדר. הוא חשב שמזבלות הן מלוכלכות ובזבזניות ולכן קידם מיחזור והרוויח ממנו כסף, מבלי שהיה בו צורך אמיתי.

אם הקונצנזוס היה אדם, הוא היה אחד מהאנשים שמבזבזים פי עשרה על גאדג'ט רק בגלל הפרסומת הריקנית שעוטפת אותו באווירה של סטטוס וברק. אלא שבמציאות, הכסף שהקונצנזוס מבזבז הוא הכסף שלנו.

הקונצנזוס הוא ליברלי. שני אגפי הקונצנזוס, הרפובליקאי והדמוקרטי, לא חלוקים ביניהם בשאלה אם הם ליברליים, אלא בנוגע לכמה שמאלה הם מוכנים ללכת. הם מסכימים על ליברליות חברתית בנוגע לזכויות הומואים, לשימוש בסמים מהסוג הנכון ולהפלות, ובאותו זמן מטפלים ביד קשה בהשמנת-יתר, עישון ושימוש בסמים מהסוג הלא-נכון.

ההבחנות האלה הן מסמנים של מעמדות, והקונצנזוס סובב כולו סביב עניין המעמד.

למרות הרטוריקה האנטי-תאגידית שלו, הקונצנזוס הוא במידה רבה תאגידי. הדיבור שלו נגד התאגידים הוא תמיד אחד משניים – או סיסמאות פופוליסטיות ריקות או תוצאה של מאבקי כוח פנימיים. הקונצנזוס אוהב דברים מבריקים ונוצצים. החברות האהובות עליו הן אלה שממומנות על-ידי הממשלה או משקיעים ולא מרוויחות כסף, אבל מבטיחות להרוויח כסף מתישהו.

חברי הקונצנזוס מביטים על כסף ממשי בזלזול. הם מאמינים שבכסף צריך להשתמש למטרות נעלות. גם אנשי העסקים המצליחים שביניהם לרוב סוחרים במה שאינו מוחשי. הם כמעט ולא עוסקים בפעילות כל-כך וולגרית כמו ליצור דברים. במקום זה הם מתמרנים מידע פיננסי או אישי, הם מספקים שירותים לחברות שאתם מכירים על אף שלא שמעתם על החברות שלהם-עצמם, הם משחקים בכלכלה ובשווקים, ומרוויחים הון. והם חושבים, בדרך כלל בצדק, שהם לא הרוויחו ביושר את כספם – ושגם כל השאר צריכים להרגיש כך.

הם לא חושבים על עצמם כעל סוציאליסטים. מבחינתם זו מילה מיושנת, תווית "מדירה" שאותה ישמיעו אנשי "מסיבת התה" או שמרנים אחרים. הם אולי סוציאליסטים, אבל הם לא ישתמשו במונח הזה. לא יותר מהסיכוי ששף יתאר את מקצועו במילה "טבח" או שמעצב שיער יקרא לעצמו "ספר".

הם רואים את עצמם כאנשים מודרניים, מלוטשים ויעילים שמסתמכים על ידע מקצועי כדי לקדם את החברה. הם לא מעלעלים בעותקים מאובקים של מרקס ולא שמעו מימיהם על פוּרייֶה. הם מקבלים את ההנחות ואת רוב המסקנות של הסוציאליזם מבלי להיות מודעים למקור התיאוריות שהם מאמצים. זה טיפוסי לקונצנזוס: הוא נמצא, ללא ידיעה וללא מחשבה, בשמאל.

אנשי הדרג הניהולי של הקונצנזוס אוהבים לחשוב שהם מקבלים את המסקנות ה"נכונות". הם מתלהבים ממדע ואפילו יותר מתרשימי עוגה. סוגי המדיניות החביבים עליהם הם אלה שמשכנעים אנשים לשנות את התנהגותם לטובה. סוציאליזם נשמע להם כמו רדיקלים עם משקפיים משונים שמשמיעים נאומים חוצבי להבות על חקלאות. הם לא רואים שום מכנה משותף בינם לבין שטויות כאלה.

המנהלים הללו משכשכים במימי הפוליטיקה בלי להבין את הרעיונות העומדים מאחורי המדיניות שלהם. התודעה שלהם היא אוסף של שטחים מתים, שהגדול שבהם הוא האמונה בכך שעליונותם מונעת מהם לטעות ומכשירה אותם לקבל החלטות על חיים של בני אדם אחרים. השכנוע הפנימי הזה הוא שהפך אותם למריונטות מוצלחות כל-כך בידי דרג המומחים של הקונצנזוס.

את הקונצנזוס אפשר להביס רק במלחמה של ארגונים ורעיונות. כמו כל מעמד שליט אחר, צריך לקרוא עליו תיגר ולחשוף אותו ככישלון רודני; צריך להוריד את החברות בו למדרגת בדיחה מעליבה. רק שני דברים יכולים להפיל אליטה – מהפכה או בוז עממי. רוב האמריקאים כבר בזים לממשלה, אבל הם לא מבינים שמה שהם שונאים בוושינגטון הוא בעצם הקונצנזוס. מה שהם מחשיבים כנלעג בבזבוז הלאומי וברודנות הקטנונית הוא בעצם המדיניות של הקונצנזוס.

הדבר שמקולקל באמריקה הוא הקונצנזוס. הדרך היחידה לתקן את הקלקול הוא לנפץ את הקונצנזוס הזה.