עם ממשלה קנדית שהיא פרו-טרור, ביטחון הגבולות הוא בעיה רצינית

 עם גיבוי מאנשי הקמפיין של אובמה, הבוחרים הקנדיים הפכו את השמאלן תומך הטרור ששם משפחתו היא הנכס היחיד שלו - לראש ממשלת קנדה. רע מאוד לקנדים, אך גם הופך את הגבול הצפוני לבעיה בטחונית לאומית רצינית.
מדיניות המקלט של קנדה הובילה לפיגועי טרור מוסלמיים באמריקה גם בעבר.

הנסיון לפיצוץ בשדה התעופה בפורט אנג'לס כלל מוסלמים שניצלו את מדיניות המקלט הרעועה של קנדה כדי להכנס ולתקוף את אמריקה. 

על ידי שימוש בדרכון צרפתי מזוייף בו תמונתו מודבקת בגסות, רסאם בן ה- 27 טס מצרפת למונטריאול. בשדה התעופה הוא נעצר על ידי פקידי הגירה שחשדו כי דרכונו מזויף.  רסאם ביקש מקלט מדיני, הצהיר בשבועה שהוא עבר עינויים באלג'יריה ושהואשם באופן כוזב בסחר בנשק ובפעולות טרור אחרות. 

סוכני ההגירה הקנדיים קיבלו את הסיפור שלו, כנראה בלי לבדוק עם אלג'יריה, צרפת, או האינטרפול, ושחררו אותו עד לדיון במעמדו כפליט.  שר ההגירה של קנדה, אלינור קפלן, אמר מאוחר יותר שלא היה מדובר בעבירה חמורה  - להציג דרכון מזויף כדי להכנס לקנדה, וציין כי פליטים לגיטימיים רבים עושים  כך.

על פי עדותו של רסאם במשפט, בזמן שהוא חי במונטריאול הוא עבד רק בשבוע בחלוקת עלוני פרסום. בשארית הזמן, אמר, הוא פרנס את עצמו באמצעות תשלומי רווחה ושדידת תיירים.  למרות הערכתו של רסאם כי גנב בין 30 ל- 40 פעמים בצורה הזאת בעת שהותו במונטריאול, הוא אומר שנעצר על גניבות אלה רק ארבע פעמים, והורשע רק פעם אחת. הוא לא ישב בכלא לאחר הרשעתו, אבל שילם קנס.  למרות מעצריו, הוא המשיך לקבל קצבה של 500 $ לחודש, שלה הוא היה זכאי כפליט פוטנציאלי.

במהלך תקופה זו, רסאם אומר שהוא וחברו בשם מוכתר האוארי, פליט פוטנציאלי אלג'יראי נוסף, עסקו בסחר במספרי רשיונות נהיגה גנובים, כרטיסי אשראי וכרטיסי תעודות זהות. הם סיפקו דרכונים קנדיים ומסמכים נוספים למקושרים לטרור ברחבי העולם. 

 
רסאם עזב את מונטריאול ופנה לאפגניסטן לאימוני טרור במחנות במימון וניהול אוסמה בן לאדן.  בתקופה זו, רסאם מספר, הוא החל לתכנן התקפה על מטרות אמריקאיות בשנת 1999.

רסאם נסע לבד – עם הדרכון הקנדי בשם 'בני נוריס' בחזרה למונטריאול ...

עם הגעתו לפורט אנג'לס, סוכנת מכס אמריקאית חשדה בו בשל תשובותיו המהוססות לשאלותיה, והיא ביקשה לזהותו.  סוכנים החלו לחפש את המכונית. הם גילו בתא המטען של המכונית חומרי נפץ – שבהתחלה חשבו כי הם סמים. רסאם ניסה לברוח אך הוא נתפס ונעצר.

רסאם לא היה המקרה היחיד של נסיון לביצע התקפת טרור מוסלמי על ידי תאים טרוריסטים הפועלים מתוך קנדה. או המקרה היחיד של נסיון חדירה לארה"ב דרך קנדה.

 גאזי איבראהים אבו מאסר היה פליט מוסלמי נוסף שביקש מקלט מדיני בקנדה כדי לבצע פיגועי טרור באמריקה. הוא עשה מאמצים חוזרים ונשנים לחצות את הגבול.  הוא אמר לסוכן משמר גבול שהוא רוצה מקלט מדיני משום שישראל חשדה בו במעורבות טרוריסטית.  במקום להיפטר ממנו מהר ככל האפשר ברגע שהודה שהוא חשוד בפעילות טרור במדינה אחרת, הוא הגיש הבקשה למקלט מדיני בארצות הברית, שם הוא יצא לחופשי ונעצר רק כשנתפס מתכנן לפוצץ את רכבת הסאבווי בניו יורק.

פליטי טרור מוסלמים אחרים שעברו במסלול הקנדי כוללים את עבדרוף ג'דאי הקשור ל -9/11 , שהגיש בקשה למקלט מדיני בקנדה, ונחשד במקרים שונים של קשירת קשר לפיגועים נגד אמריקאים.

והיה גם את הנסיון חהפציץ את את הרכבת מטורונטו לניו יורק על ידי טרוריסטים מוסלמים בקנדה.

ג'סטין טרודאו הוא פרו-טרור באופן מובהק. הוא מתנגד לשלילת אזרחותם של מחבלים. הוא פעיל למען אסיר כלא גיטמו  עומר חאדר,  ונתן הרצאה במסגד המקושר לטרור.

"גסטין טרודו, מנהיג המפלגה הליברלית והשם המדובר בפי רבים להיות ראש הממשלה הבאה של קנדה, הוא במרכזה של מחלוקת השבוע  עקב ביקורו בשנת 2011 במסגד אל-הסונה אל- נבאי במונטריאול, שזוהה על ידי גורמי המודיעין בארה"ב כאתר שבו "חברים ידועים של אל-קאעידה גויסו או אומנו."

 סטיבן  בלאני , השר הקנדי לביטחון פנים ומוכנות לחירום, הכריז: "זה לא מקובל לחלוטין שמנהיג הליברלים ג'סטין טרודו מתרועע עם קבוצה שלכאורה גורמת לרדיקליזציה של הקנדים להצטרפות לאל-קאעידה ולעסוק במעשי קיצוניות אלימה שלא תתואר. עכשיו הוא מתחנף לקולות בקרב קיצונים דתיים בקהילות שלנו. ברור שג'סטין טרודו הוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו לשמור את קנדים בטוחים

בפשטות, הגבול הצפוני הפך לדאגה רצינית. לכל הפחות, משטר טרודו משמעו נהירת מהגרים מוסלמים סוריים לקנדה וקשירת ידי המשטרה בסיכול פעילות תאי טרור בגלל "איסלאמופוביה

וחלק מהנסיונות לבצע טרור עומדים להגיע לאמריקה.

יהודׅי הגטו וישראל

ציונות מעולם לא הייתה מוגבלת לחיים פיזיים בישראל אך יהודים תמיד חיו בישראל. ציוניות לא היתה מוגבלת לשלטון עצמי יהודי. גם הגטו היה סוג של שלטון עצמי יהודי שבו יהודים דיכאו יהודים אחרים כדי לא להרגיז את הכוחות שמחוץ לגטו.

גטו ישראלי שמנהיגיו היהודים מתחננים תמיד לרחמיו של העולם תוך הכאת אנשיהם על מנת לפייס את האדונים מחוץ לגבולות הגטו הוא חסר ערך.

זה גרוע יותר מחוסר ערך. זה עיוות של מה שישראל הייתה אמורה להיות.

ציונות הייתה התיישבות מחודשת בארץ וטרנספורמציה רוחנית של העם. האחת לא יכולה להתקיים בלי השנייה. התישבות מחודשת שבה יהודים משמרים את הרגליהם ממצבם הישן רק יוצרת גטו נוסף, ואין אפשרות לשינוי פנימי מהותי מתלות לעצמאות בלי מעבר פיזי למדינה עצמאית.

אבל הוכח שקשה יותר לעקור מהראש את המנטליות של יהודׅי הגטו מאשר את כל האבנים והקוצים של ארץ ישראל. יהודׅי הגטו שוחרר מהגטו, אבל המנטליות עדיין קיימת בתוך ראשו.

אישה שעוברת התעללות בסופו של דבר מאבדת את עצמיותה ומתחילה לראות את עצמה מנקודת מבטו של בעלה. בתסמונת שטוקהולם, השבוי מאמץ את נקודת המבט של השובה.

יהודׅי הגטו הפנים את האנטישמיות. הוא הפך למדכא של עצמו. העצמיות המעטה שנשארה לו קשורה במאמץ חסר תועלת וחסר כיוון ללחום באנטישמיות. האנטישמי האמיתי לא חי בעלון של ADL (הליגה נגד השמצה)  אלא קבע את מגוריו בתוך ראשו.

כאשר יהודׅי הגטו מסתכל על האנשים שלו, הוא רואה קבוצה מעוותת של קריקטורות. זה בא לידי ביטוי בספרות, במחזות, בבדיחות ובתוכניות הטלוויזיה שלו. גבלס לא יכול היה להרכיב אוסף מגעיל יותר של קריקטורות יהודיות מאשר פיליפ רות, יצחק בשביס זינגר, וודי אלן ומפיק הטלוזיה או הקומיקאי היהודי הממוצע.

זאת לא ההשקפה היהודית.  זאת השקפה של מה שחי בתוך ראשו. אי אפשר להלחם בזה על ידי שליחת צ'ק לליגה נגד השמצה. אי אפשר לגרש את זה באמצעות מוזאון לשואה. הרבה יותר גרועה מאנטישמיות אצל הלא יהודי היא האנטישמיות אצל היהודי. קל יותר לאנטישמי להתחיל לאהוב את היהודים מאשר ל יהודׅי הגטו להגיע לאהבה בריאה של היותו יהודי.

מה שיהודי הגטו רואה בתור הזהות שלו הוא בעצם ואקום מלא חוויות היסטוריות של דיכוי. התגובה לחוויות אלה מהוות את זהותו. אין לו זהות יהודית. מה שהוא נושא איתו בתוך ראשו הוא דעתו של היטלר על היהודים והשקפתו של סטלין על היהודים והשקפתו של אובמה על היהודים. חלק מהדעות האלה מפחידות אותו. דעות אחרות הוא מנסה להפיס.

יהודי הגטו רואה את היהודים באמצעות מראה מעוותת  שמעצימה כל פגם ועבירה. הוא רואה  בעקביות את יהודים כמו שהוא מדמיין שאחרים רואים אותם והמראה גורם לו לחרדה. הוא נלחם באנטישמיות שחיה בתוך ראשו על ידי כך שממהר להתנצל על דברים שמעולם לא עשה ומרים הגנות מקיפות נגד התקפות שרוב האחרים היו פשוט מתנערים מהם.

הוא גאה במחזור הזה של הצדקה והתנצלות. הוא ממהר מאחת לשנייה. הוא מגן בהיסטריה מפני כל מיני האשמות ואז, כאשר כשמתעמת עם יהודי שביצע פשע, הוא מיילל "מה הם יחשבו" ומוקיע אותו בהיסטריה ומתנצל בפני העולם כולו.

הדבר הזה, "מה הם יחשבו" הוא שמגדיר אותו.

אין לו מחשבות עצמאיות בנושא. הוא אפילו לא תוהה מה חושבים יהודים אחרים.

הוא מכוון-על-ידי-האחר. מעניין אותו מעט מאוד מה יהודים אחרים חושבים. מה שמעניין אותו הוא מה שכולם חושבים על יהודים. הוא יילחם בהתלהבות למען סיבותיהם של אחרים ולא למען עצמו, כדי למנוע כל האשמה באנוכיות. בנדיבות הוא יבנה בתי חולים ויעסוק בפילנטרופיה. בעשותו כך הוא חושב שזה עוזר ליהודים, כי לדעתו ניתן לעזור ליהודים רק על ידי שינוי של האופן בו האחרים רואים אותם.  ליהודים מבחינתו אין קיום או זהות נפרדת.

עם כל תחכומו, למדנותו והשכלתו, הוא בית ריק שאף אחד לא חי בו.

עבור יהודי הגטו, היסטוריה היהודית היא משפט מתמשך, לא על ידי הקב"ה, על ידי דעת הקהל הקולקטיבית, שליהקה את היהודים כגרועים שבגרועים. האשמה איתה ניתן להתמודד רק באמצעות הפיכה לטובים שבטובים. מאחר שאין איש או אומה שיכולה אי פעם להשיג זאת, זה פרויקט שנועד להיכשל. בעיניו של יהודי הגטו, ניתן למצוא את היהודים כחפים מפשע רק אם אם הם חסרי אונים, ואם הם מוותרים על כוחם, באמצעות אלטרואיזם טהור הגובל בקדושה.  ישראל מסבכת את הרצון הזה למות קדושים.

ישראל אמרה כי הקורבנות אינה אידאל יהודי. שיכולה להיות גאולה ללא התמימות של חוסר אונים. שאנחנו לא יכולים באמת לעזור למישהו עד שנעזור לעצמנו.

יותר מכל היא טענה שהיהודים לא היו נאשמים בלבד במשפט שנמשך אלפי שנים, שמשימתם בעולם הזה היא לא להגן על עצמם כל הזמן נגד האשמות, על ידי הקדשת עצמם לעזרה לאחרים, אלא שהיא אומה ועם עם ההיסטוריה משלהם.

זהות יהודית לא צריכה להיות מראה של רדיפה. היא משהו ייחודי ואותנטי.

ציונות הייתה ניסיון לניצחון כולל. היא ביקשה להוריד את העומס של אלפי שנות גלות ולהחליף אותו בחול ואדמה פשוטים, בקווים נקיים של מבנים נמוכים ומגדלי מים. היא רצתה התחלה חדשה בארץ ישנה שהיא האחרונה בה היהודים היו אנשים חופשיים.

היא אמרה ליהודי שהמודלים שלו היו מלכים ונביאים, שהוא יורשו של דוד ושמשון, של הלוחמים שלחמו עד האחרון נגד בבל ורומא, ועם עתיק שמצא את כוחו ונלחם מלחמות כנגד כל הסיכויים. והפעם הם ניצחו.  

הם לא היו יותר קורבנות. הם לא חיו בתוך ראשם. הם היו חופשיים.

וזה כמעט הצליח.

אבל יהודי הגטו החזיר את הכל להתחלה. הוא אובססיבי ללא לאות לגבי איך שאר העולם רואה את ישראל.  הוא צמצם את תקומת המדינה היהודית אל גטו נוסף אשר נמצא בסכנה תמידית, אינו יכול לברוח ממנו ותלוי ברצונו הטוב של אדוניו מחוץ לגטו.

ההישרדות של גטו גדול זה תלויה לא בלחימה נגד אלה המנסים להרוג את היהודים, אלא בהוקעת כל התנהגות לא ראויה של יהודים שעלולים לגרום לתושבים האחרים של הגטו להראות רע. עבור יהודי הגטו, האיום הגדול ביותר על ישראל הוא לא איראן או עזה, אלא שאי שם בישראל יהודי אחד בודד יעשה משהו או יגיד משהו שיגרום לכל היהודים להצטייר כרעים ולאבד את אהדת העולם.

"מה הם יחשבו", מיללים מנהיגי הגטו.

וכך משטרת הגטו נשלחת, לא כדי להילחם במחבלים (זו משימה שנאסרת עליה יותר ויותר פן גם הם יאבדו  את אהדת העולם), אלא כדי לצוד כל יהודי שעלול לגרום לישראל להראות רע.

לדבר מזה אין קשר לישראל או לציונות . זה הטקס המעוות הישן של יהודי הגטו שרואה את אנשיו דרך עיניו של מי ששונא אותם.

יהודי הגטו הוא יהודי שלא מצא זהות יהודית. הוא נתן לאויביו להגדיר אותו. מאמציו להילחם הם מלחמה אבודה, כי הוא נתן לאויב להכנס לראשו. הוא לא הצליח לבנות זהות יהודית חיובית. במקומה יש לו בתוך ראשו מסה של סבל, חרדות נוירוטיות וחששות לעתיד.

במהלך הזמן יהודי הגטו מוליד יצור מעוות אפילו יותר, היהודי האנטישמי.

יהודי הגטו הפך את חוסר הביטחון שלו וחוסר הזהות העצמאית שלו לנקודת מבט חיצונית. הוא רואה מנקודת המבט המדומיינת של ה"אחר" ועדיין סובל כיהודי. הוא גם אנטישמי שלועג וגם היהודי שלועגים לו. הוא מת אלף מיתות בעיסוקים נוירוטיים אלה בשאלה הנצחית הגדולה של "מה הם חושבים?"

היהודי האנטישמי, המכונה לעתים בטעות כיהודי-השונא-עצמו,  דחק לחלוטין את היהודי. הוא הפך לאנטישמי והבריח את היהודי. עכשיו הוא תוקף את היהודי שדחק בכפיתיות בלתי נלאה של מטורף. אנטישמים בפועל מנערים את ראשם לנוכח התעלולים המטורפים שלו.

יהודי הגטו נאבק עם ההשלכה שלו על האנטישמי, ועל ההשלכה של השלכה זאת על היהודי. היהודי האנטישמי מקצר את התהליך על ידי הפיכה לאנטישמי ותקיפת היהודי.  

היהודי האנטישמי מאמץ את ההנחות הגרועות ביותר של האנטישמי. יהודי הגטו כלוא בין היהודי לאנטישמי. היהודי האנטישמי מאמץ את נקודת מבטו של האחרון במלואה. באש הזעם הגואלת הוא מנסה להרוס את יהדותו על ידי ייחוס ההתנהגויות הגרועות ביותר האפשריות ליהודים. לפעמים הוא חי חיים שמחים וזדוניים של  BDS ושל מכתבים זועמים למערכת. במקרים קיצוניים יותר הוא הורס את עצמו בצורה מרהיבה כזו או אחרת.

המצב המטורף הזה היא נתיב אחד של שחרור עבור יהודי הגטו. יהודי הגטו יכול לשחרר את עצמו מהאנטישמי או מהיהודי.

כדי לשחרר את עצמו מהאנטישמי, כל שהיהודי צריך לעשות הוא להפוך שוב ליהודי.  במקום להשכיר שטח בראשו להיטלר ואובמה ואלף מבקרים ורודנים קטנים, הוא צריך למצוא דייר ברמה גבוהה יותר. הוא צריך להפסיק לראות את עצמו מנקודת המבט של אחרים, הוא חייב להפסיק להיות להיות מכוון על ידי האחר ולהתחיל להיות מוכוון על ידי העצמי.  הוא חייב להפוך ליהודי.

יהדות וציונות, ביישומים הראויים שלהן, הן דיירים טובים יותר מהלחישה האנטישמית הנוירוטית באוזנו של יהודי הגטו בלילה. הן מעסיקות אותו במשימה של בניית הרוח והאדמה, ולא ברעידה מכל התגרות ואיום.

יהודי הגטו יכול להיות יהודי או יהודי אנטישמי. ישראל יכולה להיות מדינה יהודית או להיות גטו. היא לא יכולה ולא תהיה שניהם לזמן רב.

היהודי גאה במה שהוא. הוא אינו מוגדר על ידי אלה ששונאים אותו או על ידי ריצוי אחרים.  הוא לא מבזבז את זמנו בהתנצלות ובהצדקת קיומו בפניהם ובפני הקולות שבראשו. הוא לא לוקח על אחריות קולקטיבית לפשעים או למעלותיו של בני עמו.


יהודי הגטו מגדיר באופן אינסטינקטיבי את הגטו.  ארגוניו המגדירים הם מוסדות קהילתיים שהנהגתם מתחננת בשם הקהילה בפני שליטי הארץ. אלה אינם מוסדות דמוקרטיים. הם נפטרים מחלק עבור טובת הרבים כביכול. זו הייתה דרכם של יהודים מפולין שמתו בידיים קוזקיות ולא הסתכנו בזעמם של הפולנים והאוקראינים בנסיון להגן על עצמם, של הקהל שריכז ילדים עבור הצארים או היודנראט ששיתפו פעולה עם הנאצים, בתקווה שאולי יחוסו על חלקם.

זה לא מה שישראל הייתה אמורה להיות. מגדלי השמירה של הארץ הזאת מעולם לא היו אמורים לפנות פנימה. כאשר הם עושים זאת זו לא ארץ חופשית אלא גטו נוסף.

ישראל חופשית מצריכה יהודים חופשיים. קל יותר לכבוש עיר, אמרו חז"ל, מאשר לשלוט בעצמי. קל יותר לשנות את הארץ, מאשר לשנות את הראש. קל יותר לשחרר את הקרקע מאשר לשחרר את היהודים.

תהליך השחרור לא הושלם בשנת 1948 או 1967. הוא אולי לעולם לא יושלם. אבל בלי זה, אין תקווה. כמו שהארץ מתחדשת, כך גם האנשים צריכים להתחדש. החידוש לא צריך להיות מאבק. הוא לא עניין של הרמת סלעים. זה יותר עניין של הצבת אדמה טריה על גבי הישנה, של הצבת זהות יהודית חיה מעל הגטו הריק, כאשר יהודי הגטו נשאר מחוץ לשעריה.

יהודי הגטו לא צריך להיות אישה מוכה לנצח המחכה לבעלה שיכנס דרך הדלת.  הוא לא צריך להיות קדוש או קורבן. הוא לא צריך לחיות את החיים מנקודת המבט של "אחרים" . הוא לא צריך לדאוג כל הזמן, "מה הם חושבים?"

הוא חייב להיות שוב מה שהיה פעם, לפני המלחמות האבודות, לפני העבדות, לפני שהסבל חדר כל כך עמוק לתוך עצמותיו עד שהפך את זהותו, עד שלא יכול לדמיין איך להיות יהודי בלי להיות קורבן.

יהודי הגטו חסר את זהותו שלו. זהותו היא דחליל, גיבוב של חתיכות, פחדים ונוירוזה, גרסה מעוותת של בן אדם כפי שניתן לראות מנקודת מבט מעוותת. גאולתו תבוא כשהוא ישכן בגופו כמו שהוא שוכן בארץ, כשיפסיק לדאוג מה הם חושבים ויתחיל לחשוב בעצמו, יפסיק לדאוג לאיך אחרים רואים את היהודים ויקח חלק במורשת שלו כיהודי.