אשליית האסלאם המתון

אני מחפש את האסלאם המתון מאז ה-11 בספטמבר 2001, וכמו גרב שהלך לאיבוד במייבש, הוא היה במקום האחרון שבו ציפיתי למצוא אותו.

אין אסלאם מתון במסגדים או במכה. לא תמצאו אותו בקוראן או בקובצי החדית'. אם אתם רוצים למצוא את האסלאם המתון, דפדפו במאמרי המערכת בעיתונים אחרי התקפת טרור, או קחו קורס על הדת המוסלמית אצל סוציולוגית נוצרייה-לייט שאוהבת תכשיטים אינדיאניים מזויפים.

אי-אפשר למצוא את הארץ המהוללת של המוסלמים המתונים במזרח. אי-אפשר למצוא אותה אפילו במערב. כמו כל המיתוסים, היא קיימת בדמיונם של אלה שמספרים את הסיפור. האסלאם המתון הוא לא מה שרוב המוסלמים מאמינים בו; הוא מה שרוב השמאלנים מאמינים שהמוסלמים מאמינים בו. זו התיאולוגיה הרב-תרבותית החדשה של המערב, הדת המושלמת לעידן של חילוניות, מפני שלמעשה אין דת כזאת.

קחו את האסלאם, תהפכו אותו על ראשו, וקיבלתם אסלאם מתון. קחו מוסלמי שכבר שנה לא היה במסגד, שיודע בעל-פה את כל רשימת השחקנים של הקבוצה החביבה עליו באן-בי-איי, אבל לא את שמות מלוויו של מוחמד - והנה לכם מוסלמי מתון. או ליתר דיוק, מוסלמי חילוני.

מנהיגי המערב בדורות הקודמים פנו לאלוהים בחיפוש אחר צידוקים לגורל הלאומי של מדינותיהם; מנהיגים מערביים בדור הנוכחי מחפשים אישור לשמאלנות החילונית שלהם באסלאם המתון. אפילו אם הם נאלצים להמציא אותו לשם כך.

בלי אסלאם מתון תישמט הקרקע מתחת לפרויקטים הסוציאליסטיים של אירופה, שתלויים לקיומם בהגירה מסיבית. מלחמתה של ארה"ב בטרור תהפוך רשמית לדשדוש הבלתי-נמנע והבלתי-נגמר, שטבעו האמיתי נחשף לאחרונה שוב עם עליית המדינה האסלאמית. הרב-תרבותיות, הפוסט-לאומיות, ואידיאולוגיית האשמה כלפי העולם השלישי - כל אלה יקרסו מיד. בלי מוסלמים מתונים הלאומיות תחזור, הגבולות ייסגרו והימין ינצח. וזה הדבר שממנו הם מפחדים.

אם אין אסלאם מתון, אין מוחמד מתון, ואין אללה מתון, אז נגזר על גן העדן הסוציאליסטי עלי אדמות ללכת לפח האשפה. הקואליציות הגדולות, שבמסגרתן פעילי להט"ב ומוסלמים צורחים יחד על יהודים בגלל עזה, הן לא העתיד; הן רפובליקת ויימאר על סטרואידים.

האסלאם המתון הוא דת שמעמידה את המאמינים במבחן קשה. כדי להאמין בו אתה חייב לעצום עיניים לנוכח יותר מאלף שנים של היסטוריה מתועדת, תיאולוגיה, דמוגרפיה ובערך כל דבר אחר שקרה וקורה מסביב לעולם. אתה חייב להתעלם מהגברים המזוקנים שכורתים ראשים, כי הם לא מייצגים את רוב המוסלמים; וזה כולל גם את מוחמד, שהיה כורת ראשים לא קטן בעצמו.

האסלאם האמיתי הוא נושא שאנשים שאינם מוסלמים, שאין להם כל אמונה או דת, והדבר היחיד שקדוש בעיניהם הוא הקלישאות החלולות של עידן הפוסט-הכל, מרגישים צורך עז להרצות עליו בידענות מופלגת מבלי לדעת עליו דבר.

האסלאם שלהם הוא לא הדת של מוחמד, הקוראן, החדית', הח'ליפים או המאמינים במקומות כמו ערב הסעודית, פקיסטן, איראן, עיראק או אינדונזיה. האסלאם שהם מדברים עליו הוא דת שלא קיימת, אבל שהם מאמינים בלהט שחייבת להתקיים - מפני שבלעדיה, דרך החיים שלהם עומדת להיכחד כמו ציפור הדודו.

הם לא מוסלמים. אין להם שום אמונה באללה או בקוראן. מה שיש להם הוא אמונה בטוב לבו של אסלאם שקיומו מנותק מכתבי קודש, תיאולוגיה או אלוהות. המוסלמים המתונים האמיתיים הם למעשה שמאלנים חילונים בעלי קשר רופף לנצרות או ליהדות, שהמציאו אסלאם מתון שאין לו קיום מחוץ לראשיהם. האסלאם החילוני הזה, שמוקיר את החיים באשר הם, ומתמסר לצדק חברתי ולסובלנות אוניברסלית, הוא העתק של הדתות המדוללות של עצמם. והם מפחדים להתעורר ולהיווכח שהוא לא קיים.

כשמנהיגים אמריקניים ואירופיים מתעקשים לטעון שלאסלאם אין שום קשר לזוועה האסלאמית האחרונה שעלתה לכותרות, הם לא מדברים על הדת שאותה מקיימים המוסלמים, אלא על דת דמיונית שהם רוצים מאוד שהמוסלמים יקיימו, מפני שהאלטרנטיבה היא קץ כל מה שהם-עצמם מאמינים בו.

באסלאם המתון הזה אין הרבה פרטים מעבר לתמיכה בצדק חברתי, מאבק בהתחממות הגלובלית ותמיכה בזכויות החד-מיניים - מפני שהוא לא יותר מרב-תרבותיות שהדביקה לעצמה זקן מזויף. כשמנהיג מערבי טוען שהחבורה התורנית של טרוריסטים מוסלמים לא מייצגת את האסלאם, הוא לא מגן על המוסלמים - הוא מגן על הרב-תרבותיות. הוא מניח כמובן מאליו שהמוסלמים מאמינים בה, רק מפני שהוא בעצמו מאמין בה. האסלאם המתון הוא בסך הכל רב-תרבותיות מאויתת בשבע שגיאות; ומבחינת חסידיה האדוקים, גם קיומו הוא עיקר אמונה של ממש.

כל ניסיון לשכנע אחד ממאמיני האסלאם המתון להפסיק להאמין בו, בכך שתראו לו את שביל הגופות האינסופי או קטעי שנאה נבחרים מתוך החדית' שמעודדים רצח המוני, נידון מראש לכישלון - מפני שלא אלה שורשי הדת שלו. הוא לא יודע מה זה חדית', וגם לא אכפת לו. בתור תומך נאמן בצדק חברתי, הוא מייחס את ההיסטוריה העקובה מדם של האסלאם לקולוניאליזם האירופי ולדיכוי כזה או אחר.

הוא מעולם לא קרא את הקוראן. הוא קרא אלף מאמרים שמתארים איך מוסלמים סובלים מדיכוי בשדה התעופה, בעזה, בבורמה ובסרטים מצוירים של באגס באני. הם הפראים האצילים החדשים שלו, והוא לא מוכן לשמוע אף מילה נגדם. לאחר שקיבע את זהויותיהם בתוך דמיונו (למרות העותק המסומן של "אוריינטליזם" מאת אדוורד סעיד, שהוא מחזיק על המדף ליד המיטה שלו), הוא מתייחס אליהם כאל השתקפויות של האגו שלו.

כשאתה אומר לו שמוסלמים מתונים לא קיימים, אתה בעצם מאשים אותו שהוא בן-אדם רע. כשאתה מבקר את האסלאם, אתה תוקף את הרב-תרבותיות והוא יקרא לך גזען, על אף העובדה שאסלאם הוא גזע כמו שהקומוניזם, הנאציזם ומועדון המעריצים של מיקי מאוס היו גזעים.

המוסלמי המתון הוא המצאה של איש האקדמיה השמאלן, של התיאולוג החילוני, של הפוליטיקאי השטחי ושל בן דודו הצווחן האידיוט, האקטיביסט הפוליטי. כמו הכסף בתקציבים שעליהם הם מבססים את תוכניותיהם, הוא פשוט לא קיים. וגם אין שום צורך שהוא יתקיים. צריך רק שנאמין בקיומו.

צאצאיהם השמאלנים המנוונים של נוצרים ויהודים מחכים בקוצר-רוח למשיח מוסלמי מתון, שיפתור את הסתירות העצמיות חשוכות המרפא של החברה הרב-תרבותית שלהם על-ידי כך שישים קץ לעימות בין האסלאם למערב. ועד שהם יצליחו למצוא אותו, מוכרחים להמשיך להאמין - באסלאם המתון כמובן, ולא חס וחלילה באל כלשהו.

===

התרגום פורסם לראשונה ב"מידה"

קישור למאמר המקורי באנגלית

הבתים הקטלניים של היהודים

כמעט ואין כלי נשק שמצליחים להתחרות במידת הקטלניות של הבית הישראלי. כשהלבנים והמלט שלו משתלבים יחד, הבית הזה – בין אם הוא מבנה חד-קומתי צנוע על גבעה או בניין דירות עם מים חמים וקרים בברזים – נעשה מסוכן בהרבה מכל חומר ירוק וזרחני שיוצא מהצנטריפוגות באיראן.

תשכחו מפצצת המצרר והמוקש, מהפגז הכימי, ואפילו מהווירוסים המהונדסים גנטית. ואין בעיה גם שאיראן תגיע לנשק גרעיני. כל אלה לא מרשימים אף אחד באירופה או בוושינגטון. אפילו רצח עם הוא עניין פעוט לנוכח נשק הזוועה האולטימטיבי: משפחה ישראלית בת ארבע נפשות שעוברת להתגורר בדירה חדשה.

סודאן אמנם הקימה הר קטן של גופות אפריקניות, אבל אין לה תקווה לזכות בתשומת לבו המלאה של העולם כל עוד היא לא עושה משהו שערורייתי באמת, כמו לבנות בית ולמלא אותו ביהודים. מאחר שיהודי סודאן נעלמו מזמן – כמו יהודי מצרים, עיראק, סוריה ואפגניסטן – סיכוייו של הקצב עומאר אל-באשיר להצליח בתעלול יח"צני כזה נמוכים למדי.

בגלל קוצר הראייה האסטרטגי שגילה העולם המוסלמי בכך שגירש את היהודים שלו מקהיר, חאלב ובגדד, הנשק האולטימטיבי בזירה העולמית מצוי בשליטתה המוחלטת של ישראל. ארסנל היהודים שנמצא בידיה צריך להדאיג את הקהילה הבינלאומית הרבה יותר ממאגר ראשי החץ הגרעיניים שרבים טוענים שהיא מחביאה במחסניה. אף אחד מלבד ישראל, ואולי ערב הסעודית, לא מודאג מהפצצה האיראנית. אבל כשישראל בונה בית, הקהילה הבינלאומית קורעת את בגדיה, מייבבת, מאיימת להחזיר את שגריריה, ומחרימה אפרסקים ישראליים.

בריטים זועמים בכאפיות אדומות מחזיקים שלטים על השואה מול חנויות קוסמטיקה יהודיות בלונדון. נוער שוליים צרפתי – כלומר מהסוג האלג'יראי והטוניסאי – משליך אבנים על בתי כנסת. ג'ון קרי מפסיק נאום על סכנות ההתחממות הגלובלית, ואחד מעוזריו מודיע לו בדחיפות על סכנה גדולה אף יותר לשלום כדור הארץ: דוד לקח משכנתא על דירת שני חדרים ביישוב גבעות.

 

אתה יכול לירוק על שטיחי הבית הלבן ולגנוב את כל הזהב ביוון. אתה יכול לפוצץ כל דבר שמתחשק לך ולאיים על כל אחד שלא מוצא חן בעיניך, אבל כדאי מאוד שלא תרים מקדחה ליד הגבעות, שמהן בלעם ניסה ללא הצלחה לקלל את עם ישראל. במקום שבו המכשף המסופוטמי נכשל, צאצאיו הרוחניים מהאו"ם ממשיכים את דרכו ומקללים את ישראל שבעה ימים בשבוע, בלי יום מנוחה. אובמה עדיין לא הצליח למצוא אסטרטגיה לטיפול במדינה האיסלאמית, ולא יודע מה לעשות לגבי המהלכים של פוטין באוקראינה, אבל כשמדובר בישראל, יש תמיד פתרון אסטרטגי מוגמר בהיכון: להרוס כמה שיותר בתים של יהודים ולגרש את המשפחות החיות בהם.

הודעתה של סין על כך שלא תהיה דמוקרטיה בהונג קונג, ניצחון המדינה האיסלאמית בקרב עם כוחות צבא עיראק, וכיבוש שגרירות ארה"ב בטריפולי על-ידי טרוריסטים מוסלמים – כל אלה היו סיפורים מינוריים שטוטאו הצדה לנוכח הדיווח המזעזע שלפיו ישראל עלולה "להשתלט" על 4,000 דונם של קרקע לבנייה.

מהיקף הסיקור התקשורתי אפשר היה לחשוב שישראל כבשה את צרפת או כוויית, ולא הקצתה לבנייה קרקע בשטח של חווה חקלאית ממוצעת. שלא להזכיר שהקרקע שבה מדובר היתה שייכת לישראל בלאו-הכי ולא היו עליה תביעות קודמות כלשהן. ההחלטה לגבי הקרקע נעשתה בהתאם לחוק העותמני, כלומר חוק האימפריה המוסלמית בשעתו, שעדיין בתוקף. אבל חוקים מוסלמיים אמורים להיות מיושמים רק כשמוסלמים מרוויחים מהם. אילו קטאר היתה מחליטה לממן פרויקט בנייה מוסלמי במקום, אף אחד לא היה משמיע ציוץ. אבל ליהודים יש כללי משחק נפרדים. תמיד היו כללים נפרדים בשאלה איפה מותר ליהודים לחיות; החוק הבינלאומי הוא הגטו החדש.

 

מחלקת המדינה טענה שבניית בתים "אינה עולה בקנה אחד" עם השלום. לעומת זאת, העובדה שהרשות הפלסטינית מממנת טרוריסטים אף פעם לא מוגדרת כך. רצח ישראלים מעולם לא היה מכשול לשלום. עשרים שנה של רצח כזה לא הרתיעו אף ממשלה בישראל מלשבת לשולחן המשא ומתן ולנהל דיונים מלומדים עם הרוצחים. אבל משפחה ישראלית שחיה בבית תופסת שטח שיהיה קשה יותר למסור לידי הטרוריסטים, ביום שבו המלאכים יתקעו בחצוצרותיהם, האוקיינוסים יתייבשו והשלום יובא על מגש של כסף שאותו יחזיקו 72 בתולות.

בתים ישראליים מסכנים את מעגל השלום והאלימות שאותו מתדלקים ה"פרטנרים" וה"מתווכים", בכך שהם יוצרים "עובדות בשטח" – מושג שנמצא בשימוש, כפי הנראה, רק לבתים שבהם חיים יהודים. נראה שבתים של מוסלמים לא יוצרים שום עובדות בשטח, למרות שהם נבנים מאותם חומרים וגם הם מאכלסים אנשים.

באן קי-מון הכריז שבתים ישראליים הם "מכה כמעט אנושה" לתהליך השלום. כמובן, המכה הזאת היא רק "כמעט אנושה" מפני שאת תהליך השלום, כמו דרקולה, אי-אפשר להרוג. הבתים שבונה ישראל, עם כל הפחד שהם מטילים במרפסותיהם ובחימום הגרוע בחורף, אף פעם לא לגמרי מצליחים לחסל אותו אחת ולתמיד. כמו מפלצת בסרט אימה, תהליך השלום חוזר שוב ושוב לחיים, לא משנה כמה מכות הנחית עליו הבית הישראלי. אחרי שנה תמיד מגיע סרט ההמשך שבו הבית הישראלי נרדף מחדש על-ידי תהליך השלום כאילו לא קרה דבר.

הבתים הקטלניים, שבמקרה הנוכחי אולי לא ייבנו בחמש השנים הקרובות או בכלל, נראים מאיימים בדפוס השחור של הניו-יורק טיימס ובגינויים הנסערים של בעלי הטורים בגרדיאן; אבל הכוח האמיתי שלהם מוגבל לאכלוס משפחות יהודיות והכעסת דיפלומטים ומשרתיהם בתקשורת.

אירופה זועמת, אובמה רותח, האו"ם בהתקפת שיגעון, ואי-שם בעיראק, הח'ליף של המדינה האסלאמית מנגב את השומן מזקנו ושואל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי לקבל כזאת תשומת לב אדירה. הוא רושם במהירות כמה מחשבות על מפית, אבל אחרי עוד הרהור קצר, פוסל אותן בצער כדמיוניות מדי.

לא, עם כל תשומת הלב העולמית שזה בוודאי יביא, אין שום סיכוי שהמדינה האסלאמית תוכל לבנות בתים ליהודים בישראל.

 

===

 

קישור למאמר באנגלית

 

התרגום פורסם לראשונה באתר "מידה"