בקיץ 1945 ארה"ב שמה בבת-אחת קץ למלחמה ארוכה, שמאז קרב איוו-ג'ימה העקוב מדם רבים האמינו שבלתי-אפשרי לנצח בה. ב-6 באוגוסט הוטלה
הפצצה על הירושימה. ב-9 הגיע תורה של נגסאקי. שישה ימים מאוחר יותר, יפן – שהייתה נכונה להילחם עד האיש האחרון – נכנעה.
אנשי השמאל הפכו את שמות שתי הערים האלה לסמל של זוועות מכונת המלחמה האמריקנית, על אף שההפצצות האטומיות דווקא הצילו את חייהם של אין-ספור אמריקאים ויפנים. שתי פצצות האטום הן ניגודם המוחלט של הפרויקטים הבלתי-נגמרים לבניית מדינות, שבהם הסוף מגיע רק כשארה"ב מרימה ידיים. הנשיא טרומן חתך את הקשר הגורדי ונמנע ממערכה ארוכה שהייתה פוגעת אנושות באוכלוסיית יפן והורסת דור שלם של חיילים אמריקנים.
העובדה שאנחנו יכולים לדבר על יפן כעל ניצחון, ושהזוג המפורסם בטיימס סקוור צולם כשהוא מתנשק ולא כשהוא סתם נושם לרווחה, היא בזכות אותה החלטה להשתמש בפצצה. אם טרומן לא היה מחליט כך, יפן הייתה הופכת לעוד עיראק או וייטנאם. יכול להיות שהיינו מנצחים במחיר איום ומאבדים את נכונותנו לצאת למלחמות עתידיות, מה שהיה פותח בפני ברית-המועצות את הדרך לניצחון מהיר באסיה.
אנשי צבא מקצועיים מבינים את הערך ההומניטרי של לחימה נטולת מעצורים. אזרח פציפיסט אולי משתנק מאימה למראה ענן הפטריה, אבל הלוחם יודע שבחירה בדרך הארוכה הייתה מותירה כל עיר ועיר ביפן במצב גרוע בהרבה מהירושימה.
לפי ההערכות, בקרב על אוקינאווה מתו יותר אנשים, בשני הצדדים (כ-260,000 איש), מאשר בהירושימה ונגסאקי יחדיו (כ-200,000 איש). תשעה מתוך עשרה בניינים באי נהרסו. לא פחות משליש מתושביו אולצו להתאבד, נמלטו למערות שהופצצו, נוצלו כמגינים אנושיים או נהרגו, כשחיילי ארה"ב נאלצו להילחם ללא יכולת להבחין בין אזרחים אמיתיים לבין חיילים יפנים שהתחזו לאזרחים.
וכל זה היה באי קטן ומרוחק של יפן, שלא היה משולב לגמרי בזהות הלאומית שלה. לא קשה לשער איך הייתה נראית פלישה לאי המרכזי, הונשו: תחשבו על הזוועות הגרועות ביותר של וייטנאם ותכפילו אותן עוד ועוד עד שייגמר לכם הדמיון. עובדה שמרמזת על מה שהיה יכול לקרות במצב כזה היא שבאוקינאווה, צבא יפן חילק לאוכלוסייה רימוני יד ותוכנית ההגנה שלו כללה שליחת אזרחים לביצוע התקפות התאבדות.
צבא ארה"ב לא הבין את צורת המחשבה הפנאטית של אויביו, אבל הוא כן הבין שעליו להילחם באכזריות לא פחותה משלהם.
ועכשיו, שוב באוגוסט הלוהט, ארה"ב מוצאת את עצמה במלחמה שאי-אפשר לנצח בה. למעשה המלחמה בטרור לא באמת אבודה, אבל יש תחושה שכבר עשינו כל דבר שניתן להעלות על הדעת וכל מה שנותר הוא להסתגל ולחיות עם הבעיה. כמו שהשמאל ישמח להזכיר לנו, ב-2001 יותר אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים מאשר ב-11 בספטמבר.
אין ספק שיותר אמריקאים נהרגו ב-1941 בקומבינציה כלשהי של תאונות מאשר בפרל הארבור. במקום לקרוא לזה "תאריך שייזכר לקלון", הנשיא רוזוולט יכול היה להכניס את ההרג לפרופורציה על-ידי השוואתו למספר האמריקאים שמתו ממחלת הפוליו, ולהוסיף נאום טיפוסי מז'אנר אובמה שמזהיר את הציבור מפני מסקנות נמהרות כלשהן.
דמיינו גנרל אמריקני מאוגוסט 2014 שנשלח חזרה בזמן לנהל את המלחמה באוגוסט 1945, ואיך החיילים מקבלים חוברות על תרבות יפן, מחוייבים להשתתף בטקסי שינטו ונשלחים לקרב בלי סיוע ארטילרי ואווירי כדי לא להרגיז את האוכלוסייה המקומית. בהיסטוריה החלופית הזו, הפיקוד העליון מקדיש חלק ניכר מזמנו כדי להדגיש שהמלחמה היא לא עם יפן או העם היפני, אלא עם מיעוט זעיר של קיצונים פנאטים. ואז המלחמה נמשכת ונגררת לאורך שני עשורים.
השתלשלות אירועים כזאת אולי נראית יותר רחומה או מוסרית, אבל היא לא זה ולא זה. היא רק מאריכה את הכאב והסבל של כל המעורבים. כישלונו של הצד החזק לנצח במלחמה כשהוא בעמדת עדיפות הוא לא ביטוי של אדיבות - אלא של אכזריות. הוא מנציח את העימות, גורר אותו ללא צורך ופותח את השער להתנגדות אזרחית ממושכת, עם כל הזוועות שטרור ומלחמת גרילה מביאים לשני הצדדים.
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה.
בווייטנאם, עיראק, קוריאה ואפגניסטן, שבהן קשרנו לעצמנו את הידיים, האוכלוסייה האזרחית נותרה במצב גרוע בהרבה מאשר במדינות שבהן הפעלנו את כל כוחנו כדי להגיע להכרעה. הטקטיקות שראינו כרחומות היו דווקא אכזריות, והובילו בסופו של דבר לניצחונם של כוחות מפלצתיים כמו משפחת קים או הטליבאן, שהתעללו באזרחים בדרכים שלא יכולנו לדמיין.
אמריקה נרדפה על-ידי הירושימה, בעוד שמן הראוי היה שתירדף על-ידי אוקינאווה. וכך הגענו למצב שבו הפכנו לבדיחה בעיני אל-קאעידה, דאע"ש, טליבאן, ושאר רשתות המחבלים המסועפות שממשיכות להיווצר רק מפני שהגבלנו את עצמנו לדעת במלחמה נגד הטרור.
העצה הוותיקה, "אל תשלוף אקדח אלא אם אתה מתכוון להשתמש בו", נכונה לאנשים יחידים וגם לעמים שלמים. אם אתה יוצא למלחמה, כדאי שתתכוון לזה. מלחמה היא דבר אכזרי ומכוער, היא לא נועדה לסוג האנשים שחושבים שהצמדת המילה "חכם" למשהו משפרת אותו אופן אוטומטי. והמשמעות של "להתכוון לזה" היא להיות מחויב להכרעת האויב.
אנחנו לא מבינים את המחבל המוסלמי והוא לא מבין אותנו. הוא חושב שאנחנו מנהלים מלחמה נגד האיסלאם, מפני שכך הוא היה נוהג במקומנו. לא הייתה לו שום בעיה להבין את אמריקה של 1945 שהתכוונה למה שהיא אמרה – אבל הוא לא מצליח להבין את אמריקה של 2014, שרק רוצה שיאהבו אותה, אפילו כשהיא מטילה פצצות.
המחבל רוצה שנדע שהוא שונא אותנו, אבל המנהיגים שלנו מבועתים מפני האפשרות שנהפוך למטרה לשנאה. מאז הירושימה, אנחנו רוצים שהעולם יאהב אותנו. אנחנו לא רוצים שיסתכלו עלינו כעל המטורפים שאיידו בבת-אחת מאות אלפי אנשים. לאויבים שלנו אין בעיה שישנאו אותם ויפחדו מהם; לנו יש בעיה כזאת. ולכן אנחנו מעמידים פנים שהאויבים האלה הם בעצם ידידינו. אנחנו הופכים מלחמות למשימות הומניטריות וגורמים נזק גדול בהרבה לשני הצדדים מכפי שמלחמה אמיתית היתה גורמת, ואז אנחנו שואלים את עצמנו מה השתבש.
אמריקה ניצבת עכשיו בפני אויב שכוחו העיקרי הוא השנאה. לטרוריסט המוסלמי אין נכס של ממש מלבדה. למרבה הצער, שנאה היא החולשה שלנו. אנחנו אימפריה שמפחדת שישנאו אותה, מעצמה עולמית שנכנסת לדיכאון מהמחשבה שהיא לא תמצא חן בעיני מישהו. וכך, המדינה שהטילה שתי פצצות אטום באוגוסט 1945 עומדת עכשיו בפיק ברכיים מול הקמיקזים של הקוראן.
===
התרגום פורסם לראשונה ב"מידה"
אנשי השמאל הפכו את שמות שתי הערים האלה לסמל של זוועות מכונת המלחמה האמריקנית, על אף שההפצצות האטומיות דווקא הצילו את חייהם של אין-ספור אמריקאים ויפנים. שתי פצצות האטום הן ניגודם המוחלט של הפרויקטים הבלתי-נגמרים לבניית מדינות, שבהם הסוף מגיע רק כשארה"ב מרימה ידיים. הנשיא טרומן חתך את הקשר הגורדי ונמנע ממערכה ארוכה שהייתה פוגעת אנושות באוכלוסיית יפן והורסת דור שלם של חיילים אמריקנים.
העובדה שאנחנו יכולים לדבר על יפן כעל ניצחון, ושהזוג המפורסם בטיימס סקוור צולם כשהוא מתנשק ולא כשהוא סתם נושם לרווחה, היא בזכות אותה החלטה להשתמש בפצצה. אם טרומן לא היה מחליט כך, יפן הייתה הופכת לעוד עיראק או וייטנאם. יכול להיות שהיינו מנצחים במחיר איום ומאבדים את נכונותנו לצאת למלחמות עתידיות, מה שהיה פותח בפני ברית-המועצות את הדרך לניצחון מהיר באסיה.
אנשי צבא מקצועיים מבינים את הערך ההומניטרי של לחימה נטולת מעצורים. אזרח פציפיסט אולי משתנק מאימה למראה ענן הפטריה, אבל הלוחם יודע שבחירה בדרך הארוכה הייתה מותירה כל עיר ועיר ביפן במצב גרוע בהרבה מהירושימה.
לפי ההערכות, בקרב על אוקינאווה מתו יותר אנשים, בשני הצדדים (כ-260,000 איש), מאשר בהירושימה ונגסאקי יחדיו (כ-200,000 איש). תשעה מתוך עשרה בניינים באי נהרסו. לא פחות משליש מתושביו אולצו להתאבד, נמלטו למערות שהופצצו, נוצלו כמגינים אנושיים או נהרגו, כשחיילי ארה"ב נאלצו להילחם ללא יכולת להבחין בין אזרחים אמיתיים לבין חיילים יפנים שהתחזו לאזרחים.
וכל זה היה באי קטן ומרוחק של יפן, שלא היה משולב לגמרי בזהות הלאומית שלה. לא קשה לשער איך הייתה נראית פלישה לאי המרכזי, הונשו: תחשבו על הזוועות הגרועות ביותר של וייטנאם ותכפילו אותן עוד ועוד עד שייגמר לכם הדמיון. עובדה שמרמזת על מה שהיה יכול לקרות במצב כזה היא שבאוקינאווה, צבא יפן חילק לאוכלוסייה רימוני יד ותוכנית ההגנה שלו כללה שליחת אזרחים לביצוע התקפות התאבדות.
צבא ארה"ב לא הבין את צורת המחשבה הפנאטית של אויביו, אבל הוא כן הבין שעליו להילחם באכזריות לא פחותה משלהם.
ועכשיו, שוב באוגוסט הלוהט, ארה"ב מוצאת את עצמה במלחמה שאי-אפשר לנצח בה. למעשה המלחמה בטרור לא באמת אבודה, אבל יש תחושה שכבר עשינו כל דבר שניתן להעלות על הדעת וכל מה שנותר הוא להסתגל ולחיות עם הבעיה. כמו שהשמאל ישמח להזכיר לנו, ב-2001 יותר אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים מאשר ב-11 בספטמבר.
אין ספק שיותר אמריקאים נהרגו ב-1941 בקומבינציה כלשהי של תאונות מאשר בפרל הארבור. במקום לקרוא לזה "תאריך שייזכר לקלון", הנשיא רוזוולט יכול היה להכניס את ההרג לפרופורציה על-ידי השוואתו למספר האמריקאים שמתו ממחלת הפוליו, ולהוסיף נאום טיפוסי מז'אנר אובמה שמזהיר את הציבור מפני מסקנות נמהרות כלשהן.
דמיינו גנרל אמריקני מאוגוסט 2014 שנשלח חזרה בזמן לנהל את המלחמה באוגוסט 1945, ואיך החיילים מקבלים חוברות על תרבות יפן, מחוייבים להשתתף בטקסי שינטו ונשלחים לקרב בלי סיוע ארטילרי ואווירי כדי לא להרגיז את האוכלוסייה המקומית. בהיסטוריה החלופית הזו, הפיקוד העליון מקדיש חלק ניכר מזמנו כדי להדגיש שהמלחמה היא לא עם יפן או העם היפני, אלא עם מיעוט זעיר של קיצונים פנאטים. ואז המלחמה נמשכת ונגררת לאורך שני עשורים.
השתלשלות אירועים כזאת אולי נראית יותר רחומה או מוסרית, אבל היא לא זה ולא זה. היא רק מאריכה את הכאב והסבל של כל המעורבים. כישלונו של הצד החזק לנצח במלחמה כשהוא בעמדת עדיפות הוא לא ביטוי של אדיבות - אלא של אכזריות. הוא מנציח את העימות, גורר אותו ללא צורך ופותח את השער להתנגדות אזרחית ממושכת, עם כל הזוועות שטרור ומלחמת גרילה מביאים לשני הצדדים.
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה.
בווייטנאם, עיראק, קוריאה ואפגניסטן, שבהן קשרנו לעצמנו את הידיים, האוכלוסייה האזרחית נותרה במצב גרוע בהרבה מאשר במדינות שבהן הפעלנו את כל כוחנו כדי להגיע להכרעה. הטקטיקות שראינו כרחומות היו דווקא אכזריות, והובילו בסופו של דבר לניצחונם של כוחות מפלצתיים כמו משפחת קים או הטליבאן, שהתעללו באזרחים בדרכים שלא יכולנו לדמיין.
אמריקה נרדפה על-ידי הירושימה, בעוד שמן הראוי היה שתירדף על-ידי אוקינאווה. וכך הגענו למצב שבו הפכנו לבדיחה בעיני אל-קאעידה, דאע"ש, טליבאן, ושאר רשתות המחבלים המסועפות שממשיכות להיווצר רק מפני שהגבלנו את עצמנו לדעת במלחמה נגד הטרור.
העצה הוותיקה, "אל תשלוף אקדח אלא אם אתה מתכוון להשתמש בו", נכונה לאנשים יחידים וגם לעמים שלמים. אם אתה יוצא למלחמה, כדאי שתתכוון לזה. מלחמה היא דבר אכזרי ומכוער, היא לא נועדה לסוג האנשים שחושבים שהצמדת המילה "חכם" למשהו משפרת אותו אופן אוטומטי. והמשמעות של "להתכוון לזה" היא להיות מחויב להכרעת האויב.
אנחנו לא מבינים את המחבל המוסלמי והוא לא מבין אותנו. הוא חושב שאנחנו מנהלים מלחמה נגד האיסלאם, מפני שכך הוא היה נוהג במקומנו. לא הייתה לו שום בעיה להבין את אמריקה של 1945 שהתכוונה למה שהיא אמרה – אבל הוא לא מצליח להבין את אמריקה של 2014, שרק רוצה שיאהבו אותה, אפילו כשהיא מטילה פצצות.
המחבל רוצה שנדע שהוא שונא אותנו, אבל המנהיגים שלנו מבועתים מפני האפשרות שנהפוך למטרה לשנאה. מאז הירושימה, אנחנו רוצים שהעולם יאהב אותנו. אנחנו לא רוצים שיסתכלו עלינו כעל המטורפים שאיידו בבת-אחת מאות אלפי אנשים. לאויבים שלנו אין בעיה שישנאו אותם ויפחדו מהם; לנו יש בעיה כזאת. ולכן אנחנו מעמידים פנים שהאויבים האלה הם בעצם ידידינו. אנחנו הופכים מלחמות למשימות הומניטריות וגורמים נזק גדול בהרבה לשני הצדדים מכפי שמלחמה אמיתית היתה גורמת, ואז אנחנו שואלים את עצמנו מה השתבש.
אמריקה ניצבת עכשיו בפני אויב שכוחו העיקרי הוא השנאה. לטרוריסט המוסלמי אין נכס של ממש מלבדה. למרבה הצער, שנאה היא החולשה שלנו. אנחנו אימפריה שמפחדת שישנאו אותה, מעצמה עולמית שנכנסת לדיכאון מהמחשבה שהיא לא תמצא חן בעיני מישהו. וכך, המדינה שהטילה שתי פצצות אטום באוגוסט 1945 עומדת עכשיו בפיק ברכיים מול הקמיקזים של הקוראן.
===
התרגום פורסם לראשונה ב"מידה"
