Monday, July 28, 2014

שובם של המתיישבים הצבאיים

המונח "מתיישב צבאי" כבר יצא מהאופנה בעולם החדש והמופלא שלנו, שבו "שום אדם אינו בלתי-חוקי" ו"כל פליט זכאי ליישוב מחדש".

מדי פעם אולי יגיח איזה פרופסור להיסטוריה, שידקלם ממשרדו את תולדותיהן של המושבות הצבאיות בתקופת האימפריה הרומית. הוא יזכיר את סוף דרכן של הקולוניות ההן - שמהן עתיד להתגלגל גם המונח "קולוניאליזם" - ואולי גם ימשיך ויתאר את השימוש באותה שיטת התפשטות במאה ה-16. אבל שם הדיון ייפסק; הוא יקפיד שלא לדבר על ההווה.

ובכל זאת, מי שמתכוון לכבוש שטח או לתפוס את השלטון צריך להיעזר בהתיישבות צבאית כדי לבסס את שליטתו בהם. המתיישב הצבאי עשוי להיות חייל משוחרר, אבל לעתים קרובות יותר הוא פשוט אדם שהאימפריה, בהווה או בעתיד, לא מוצאת בו תועלת אחרת. הצארים נזקקו לצמיתים; המתיישב הצבאי של היום, שנוחת בשדה התעופה של ניו יורק או לוס אנג'לס, עשוי להיות איכר שערכו נמוך עוד יותר מבחינת תרבות המוצא שלו.

המתיישבים הצבאיים של מקסיקו הם לא צבא. לעתים קרובות הם אפילו לא מקסיקאים. אבל הם הצליחו לכבוש מחדש את קליפורניה בלי ירייה אחת (אם לא לוקחים בחשבון את החיסולים הפליליים ברחובות הערים).

בזמן שארצות הברית שלחה עשרות מיליוני חיילים בניסיון כושל לשלוט בעיראק ובאפגניסטן, מקסיקו השתלטה על קליפורניה בעזרת צבא קטן של שיפוצניקים בשכר נמוך, שמנכסים לעצמם ערים שלמות ושולחים חזרה למשפחותיהם בערך 20 מיליארד דולר בשנה. אם רוצים לדרג את הכיבושים האלה במונחים של הצלחה צבאית, לא קשה לראות מי הגיע להישגים גדולים יותר בפחות השקעה.

ב-2009, 417 מהגרים מקסיקאים מתו תוך כדי ניסיון להגיע לארה"ב, ו-317 חיילים אמריקאים מתו באפגניסטן. אבל המחיר ששילמה מקסיקו השתלם יותר מזה ששילמה אמריקה. כל מקסיקאי שמצליח להתיישב מעבר לגבול הוא רווח נקי, ששולח כסף הביתה ומפיץ השפעה פוליטית. ובינתיים, ארה"ב מוציאה טריליוני דולרים על צבא קטן בהרבה, בארצות שאף אחד לא באמת רוצה לשלוט בהן.

באותה שנה, 2009, שבה אובמה אישר תגבור כוחות של 30,000 חיילים באפגניסטן, 3,195 אפגנים קיבלו מעמד חוקי בארה"ב. במשך העשור שחלף מאז הפלישה לאפגניסטן, 24,710 אפגנים פלשו בהצלחה לארה"ב וקיבלו מעמד כזה. זה כוח כיבוש שהיקפו גדול יותר ממספר החיילים האמריקאים באפגניסטן בכל נקודת זמן עד לסוף כהונתו השנייה של הנשיא בוש הבן. לאורך אותה תקופה, נכנסו לארה"ב 19,000 אפגנים נוספים שלא סווגו רשמית כמהגרים. במילים אחרות, הפלישה האפגנית לארה"ב היתה מוצלחת בהרבה מהפלישה האמריקאית לאפגניסטן.

הטענה הזאת נכונה עוד יותר כשבוחנים את שיעורי הילודה. מתיישבים צבאיים הם לא סתם כוח פלישה; הם ראש גשר אל הדורות הבאים. ב-2009 היה שיעור הילודה בארה"ב 13.5 לידות מוצלחות ל-1,000 תושבים. השיעור האפגני היה 37.3. 

חיילים אמריקאים חוזרים הביתה בסוף סבב השירות שלהם. לפעמים הם חוזרים עם אישה מוסלמית, לאחר שהתאסלמו כדי להינשא לה. מהגרים אפגנים, לעומת זאת, מגיעים עם שיעור ילודה שגובהו כמעט פי שלושה מזה של המדינה שאליה הם פולשים.

מעבר לאוקיינוס, מלחמת אלג'יריה עדיין נמשכת וצרפת סופגת אבידות כבדות. עכשיו יש בה פחות פצצות וכדורים. רק גברים ונשים שמופיעים בפתח המדינה ומצפים שהיא תדאג להם. צבא של מיליוני חיילים לא היה יכול לנחות בצרפת ולהתחיל להחריב את הארץ - אלא אם היה מגיע כגל הגירה. אם רוצים לפלוש למדינה סוציאליסטית, הדרך הטובה ביותר היא לעשות את זה כמקרה סעד.

למרבה הצער, זה נכון גם במקרה של אמריקה.

המתיישבים הצבאיים שמציפים את ארצנו הם חלק משותפות שקטה בין המנהיגים הפוליטיים שלנו ושלהם. המנהיגים שלהם נלחמים כדי להשיג פיצוי על עוולות של מאות או אלפי שנים. המנהיגים שלנו שואפים לשנות את מאזן ההצבעה במחוזות בחירה שונים לקראת הבחירות הבאות. כשהם מיישבים את המשלוח החדש של אפגנים באזור שמתאפיין מסורתית בהצבעה לימין, במטרה לשנות את דפוס ההצבעה הזה, הם משתמשים בהם כמתיישבים צבאיים לטווח הקצר, בעוד שארצות המוצא משתמשות בהם כמתיישבים צבאיים לטווח הארוך.

מלחמה סובבת סביב שליטה באדמות, משאבים ואוכלוסיות. האדמות לא זזות ממקום למקום; האוכלוסיות כן, והן אלה שמהוות בעיה. המתיישבים הצבאיים מאפשרים לכיבוש להתקיים לאורך זמן, על-ידי יישוב הארץ ומתן דריסת רגל יציבה ועמוקה יותר לכוח הכובש בשטח האויב.

היו זמנים שבהם חלוצים אמריקאים שימשו כמתיישבים צבאיים לטובת השתלטות על אדמות בפלורידה וטקסס. כיום אמריקה היא זו שעוברת קולוניזציה בידי מתיישבים ממדינות ואידיאולוגיות אחרות. ובסופו של דבר נמצא את עצמנו באותו מצב שבו היו הספרדים בפלורידה והמקסיקאים בטקסס.

מקסיקו הזמינה אמריקאים לקבוע את מושבם בטקסס, מתוך תפיסה שהם ילמדו ספרדית וישתלבו בחברה. אלא ששפה ותרבות התגלו כגורמים חזקים יותר ממקום ושבועת אזרחות. המתיישבים בטקסס אולי לא התעניינו במיוחד בארה"ב באותם ימים, אבל אמונות היסוד והתרבות שלהם הפכו אותם למתיישבים צבאיים של אמריקה, בין אם הם היו מודעים לכך או לא. וזה נכון גם לגבי מצב העניינים הנוכחי באותה מדינה.

מה שהופך אדם למתיישב צבאי הוא יותר מסתם הבדלים תרבותיים או אתניים; הגורם החשוב הוא התכלית - בין אם זה "הייעוד הגלוי" במאה ה-19, או ה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) של דרום-מערב ארה"ב בידי מקסיקאים, או הח'ליפות העולמית. מתחת לכל אלה נמצאת תודעה של ייעוד ייחודי שמונע מהמתיישב להתמזג באוכלוסייה המקומית ולנטוש את שורשיו לטובת התרבות החדשה, שכלפיה הוא חש טינה משמעותית יותר מסתם חוסר-סיפוק אישי של מהגר שנלכד בין שני עולמות.

להשתלבות אין שום סיכוי להצליח כנגד תודעת הייעוד הזאת. עמים אירופיים שנאבקים כדי לשמר רעיון כלשהו של זירה ציבורית חילונית, מזהים בטעות את הקיצוניות כמהות הבעיה. ואמנם, ניתן להבין כמה מהפיגועים ההמוניים הבולטים בהקשר של קיצוניות דתית, במובן זה שלמחבלים יש שאיפה להרחיב את גבולות הפעולה של הטרור לדרגות חדשות של אלימות. 

אבל הטרור המוסלמי הוא רק הקצף על פני המים, הבועות בשולי הסיר; סימפטום קטן יחסית של בעיה גדולה בהרבה. הוא בסך הכל הביטוי האלים ביותר של האמונה הנפוצה מאוד שלפיה החוק האיסלאמי נעלה על החוק המערבי. אמנם, רוב העמים מאמינים שהמנהגים של עצמם הם הטובים ביותר. זה מתחיל להוות בעיה רק כשהם הופכים לרוב ולא מכירים בזכותו של איש לסרב להם.

לשמאל האמריקאי ולממלכתיות האירופית אין מענה לטרור המוסלמי. החיבוק שהם נתנו לאביב הערבי נבע מהצורך שלהם להאמין שהעולם המוסלמי בשל "להתקדם" לדרגת הקיום הפוסט-מודרנית שלהם, וכך כבר לא יהיה צורך לדאוג לבעיות כמו נשים בבורקות או אל-קעידה. אותה קריאה מוטעית של כוח השבט והדת, שהובילה לאמונה המטופשת שאפשר להפוך בהצלחה את המתיישבים הצבאיים של ערב הסעודית למצביעי לייבור בבריטניה, הובילה לביטחון הטיפשי באותה מידה שהאחים המוסלמים בסך הכל רוצים להיות כמו אירופה.

למעשה, לא מדובר רק במיעוט זעיר של קיצונים שמאמינים שערכי האיסלאם נעלים על אלה של המערב ושרוצים שהחוק יכיר בכך. מדובר במיעוט זעיר של קיצונים שמנסים להוכיח את דבקותם הדתית בכך שהם מתקשים להתאפק והורגים אנשים מוקדם מדי - לפני שההשלכות הדמוגרפיות המלאות של חדירת המתיישבים הצבאיים יביאו לכך שכל ניסיון לאיסור על לבישת בורקות יהפוך לגרסה הבאה של מלחמת האזרחים בסוריה.

דמיינו שני צבאות שמתמרנים בשדה הקרב. הקיצונים הם הצד שיורה לפני שהאויב נכנס במלואו לטווח הירי, ובכך הורס את אפקט ההפתעה שהיה יכול להעניק לו עדיפות אסטרטגית. הניסיון להבין את הקיצונים לא רק מחמיץ את הנקודה החשובה באמת, אלא גם את התמונה המלאה של ההתרחשויות. התוכניות השונות והמשונות לשילוב נוער מנוכר ולהתמודדות עם קיצוניות אלימה הן לא יותר מטיפול שטחי בסימפטומים.

טרור הוא יריית אזהרה מוקדמת בהתנגשות הציוויליזציות, אבל הדבר היחיד שהמנהיגים שלנו מסוגלים לעשות בתגובה הוא להיפגש עם ראשי צבא האויב, ולבקש מהם שידאגו שחמומי המוח שלהם יפסיקו לירות עלינו כי זה גורם לעימות בין הציוויליזציות שלנו. אלא שהציוויליזציות שלנו אכן נמצאות בעימות, והן היו בו מאז ומתמיד. מחבל מזדמן שחוטף מטוס הוא רק פתית השלג הראשון בסערת חורף - ובמקום להתכונן לסערה, אנחנו מנסים למצוא דרך לעצור פתיתי שלג.

זהו עימות שורשי. הוא לא סובב סביב מדיניות החוץ האמריקאית ולא סביב מלחמה א', מדינה ב' או סיבה ג'. כל אלה הם "טיעונים" שמסבירים את העימות אחרי שהוא כבר החל. העניין שבו מדובר כאן פשוט בהרבה. ראשית, אי-ההתאמה בין תרבויות, דתות, ומערכות פוליטיות וכלכליות. שנית, מדינות עם הרבה נפט וכמעט שום דבר מעבר לזה, שמנסות לקנות לעצמן אימפריה על-ידי שימוש באנשיהן כבשר תותחים. ושלישית, התוצאות של צניחת שיעור הילודה.

מדינות המערב השיגו לאזרחיהן נוחות אינדיבידואלית, בתוך מערכת שלא יכולה להתקיים לאורך זמן. חוסר התוחלת הזה קיים הן במישור הכלכלי והן במישור הדמוגרפי; גם התקציבים וגם הילדים לא קיימים במידה שתספק את הצרכים. ומנגד, המדינות והתרבויות שנכשלו, השיגו מצב בר-קיימא של אומללות. אין בהן הרבה הכנסות, אבל גם אין בהן הרבה מה לאכול בכסף שמרוויחים. אמנם יש בהן תמותת תינוקות גבוהה, אבל גם שיעורי ילודה גבוהים עוד יותר.

אמריקה של 2014 לא יכולה להמשיך בדרך הזאת לאורך זמן. היא כנראה לא תוכל לעבור אפילו עוד עשרים שנה מבלי שיתחוללו בה שינויים מרחיקי לכת. אפגניסטן 2014, לעומת זאת, יכולה להישאר בדיוק כמו שהיא ללא הגבלה. ואופק הקיום הזה הוא מה שהופך את אנשיה למתיישבים צבאיים יעילים. אורח החיים האפגני בלונדון או בלוס אנג'לס הוא אפילו בר-קיימא, כי המזון והדיור הם בחינם.

כל זה מוביל לחבורות גדולות של בני נוער שמשוטטים ברחובות, מוכרים סמים ויוצאים להתפרעויות המוניות בתגובה לפרובוקציה הקטנה ביותר, עד שמגיע זמנם להתחתן ולהוליד עוד צעירים נודדים משלהם. המצב הזה לא שונה בהרבה מאפגניסטן עצמה: אלה החיים השבטיים שהושתלו בתוך המערב. זו תרבות שאין לה מטרה אמיתית מלבד להוליד גברים צעירים כדי שיילחמו למען התעצמות והתפשטות השבט, וזו דת שאין לה מטרה אמיתית מעבר לקידוש הלחימה הזאת כחובה דתית.

איסלאם הוא התגלמות ההתפשטות הכוחנית. למצוותיו הסובבות סביב אלימות גברית ושעבוד נשי אין תכלית אחרת: הן מגינות על היסודות השבטיים של נישואי קרובים, אלימות, ונקמת דם. אין בבסיסו שום מחשבה מלבד הרצון לגדול, וזה מה שהופך את חסידיו למתיישבים צבאיים אידיאליים.

===

קישור לגרסה האנגלית

1 Comment:

אלון כשר said...

תכל'ס..
החכמתי!מאמר מצוין!
www.pikadon.co.il

Post a Comment

test

 

Copyright © 2010 סולטן קניש / דניאל גרינפילד | Blogger Templates by Splashy Templates | Free PSD Design by Amuki