תגובות

Tuesday, August 19, 2014

הפצצה שהצילה מיליונים

בקיץ 1945 ארה"ב שמה בבת-אחת קץ למלחמה ארוכה, שמאז קרב איוו-ג'ימה העקוב מדם רבים האמינו שבלתי-אפשרי לנצח בה. ב-6 באוגוסט הוטלה הפצצה על הירושימה. ב-9 הגיע תורה של נגסאקי. שישה ימים מאוחר יותר, יפן – שהייתה נכונה להילחם עד האיש האחרון – נכנעה.

אנשי השמאל הפכו את שמות שתי הערים האלה לסמל של זוועות מכונת המלחמה האמריקנית, על אף שההפצצות האטומיות דווקא הצילו את חייהם של אין-ספור אמריקאים ויפנים. שתי פצצות האטום הן ניגודם המוחלט של הפרויקטים הבלתי-נגמרים לבניית מדינות, שבהם הסוף מגיע רק כשארה"ב מרימה ידיים. הנשיא טרומן חתך את הקשר הגורדי ונמנע ממערכה ארוכה שהייתה פוגעת אנושות באוכלוסיית יפן והורסת דור שלם של חיילים אמריקנים.

העובדה שאנחנו יכולים לדבר על יפן כעל ניצחון, ושהזוג המפורסם בטיימס סקוור צולם כשהוא מתנשק ולא כשהוא סתם נושם לרווחה, היא בזכות אותה החלטה להשתמש בפצצה. אם טרומן לא היה מחליט כך, יפן הייתה הופכת לעוד עיראק או וייטנאם. יכול להיות שהיינו מנצחים במחיר איום ומאבדים את נכונותנו לצאת למלחמות עתידיות, מה שהיה פותח בפני ברית-המועצות את הדרך לניצחון מהיר באסיה.

אנשי צבא מקצועיים מבינים את הערך ההומניטרי של לחימה נטולת מעצורים. אזרח פציפיסט אולי משתנק מאימה למראה ענן הפטריה, אבל הלוחם יודע שבחירה בדרך הארוכה הייתה מותירה כל עיר ועיר ביפן במצב גרוע בהרבה מהירושימה.

לפי ההערכות, בקרב על אוקינאווה מתו יותר אנשים, בשני הצדדים (כ-260,000 איש), מאשר בהירושימה ונגסאקי יחדיו (כ-200,000 איש). תשעה מתוך עשרה בניינים באי נהרסו. לא פחות משליש מתושביו אולצו להתאבד, נמלטו למערות שהופצצו, נוצלו כמגינים אנושיים או נהרגו, כשחיילי ארה"ב נאלצו להילחם ללא יכולת להבחין בין אזרחים אמיתיים לבין חיילים יפנים שהתחזו לאזרחים.

וכל זה היה באי קטן ומרוחק של יפן, שלא היה משולב לגמרי בזהות הלאומית שלה. לא קשה לשער איך הייתה נראית פלישה לאי המרכזי, הונשו: תחשבו על הזוועות הגרועות ביותר של וייטנאם ותכפילו אותן עוד ועוד עד שייגמר לכם הדמיון. עובדה שמרמזת על מה שהיה יכול לקרות במצב כזה היא שבאוקינאווה, צבא יפן חילק לאוכלוסייה רימוני יד ותוכנית ההגנה שלו כללה שליחת אזרחים לביצוע התקפות התאבדות.

צבא ארה"ב לא הבין את צורת המחשבה הפנאטית של אויביו, אבל הוא כן הבין שעליו להילחם באכזריות לא פחותה משלהם.

ועכשיו, שוב באוגוסט הלוהט, ארה"ב מוצאת את עצמה במלחמה שאי-אפשר לנצח בה. למעשה המלחמה בטרור לא באמת אבודה, אבל יש תחושה שכבר עשינו כל דבר שניתן להעלות על הדעת וכל מה שנותר הוא להסתגל ולחיות עם הבעיה. כמו שהשמאל ישמח להזכיר לנו, ב-2001 יותר אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים מאשר ב-11 בספטמבר.

אין ספק שיותר אמריקאים נהרגו ב-1941 בקומבינציה כלשהי של תאונות מאשר בפרל הארבור. במקום לקרוא לזה "תאריך שייזכר לקלון", הנשיא רוזוולט יכול היה להכניס את ההרג לפרופורציה על-ידי השוואתו למספר האמריקאים שמתו ממחלת הפוליו, ולהוסיף נאום טיפוסי מז'אנר אובמה שמזהיר את הציבור מפני מסקנות נמהרות כלשהן.

דמיינו גנרל אמריקני מאוגוסט 2014 שנשלח חזרה בזמן לנהל את המלחמה באוגוסט 1945, ואיך החיילים מקבלים חוברות על תרבות יפן, מחוייבים להשתתף בטקסי שינטו ונשלחים לקרב בלי סיוע ארטילרי ואווירי כדי לא להרגיז את האוכלוסייה המקומית. בהיסטוריה החלופית הזו, הפיקוד העליון מקדיש חלק ניכר מזמנו כדי להדגיש שהמלחמה היא לא עם יפן או העם היפני, אלא עם מיעוט זעיר של קיצונים פנאטים. ואז המלחמה נמשכת ונגררת לאורך שני עשורים.

השתלשלות אירועים כזאת אולי נראית יותר רחומה או מוסרית, אבל היא לא זה ולא זה. היא רק מאריכה את הכאב והסבל של כל המעורבים. כישלונו של הצד החזק לנצח במלחמה כשהוא בעמדת עדיפות הוא לא ביטוי של אדיבות - אלא של אכזריות. הוא מנציח את העימות, גורר אותו ללא צורך ופותח את השער להתנגדות אזרחית ממושכת, עם כל הזוועות שטרור ומלחמת גרילה מביאים לשני הצדדים.
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה.

בווייטנאם, עיראק, קוריאה ואפגניסטן, שבהן קשרנו לעצמנו את הידיים, האוכלוסייה האזרחית נותרה במצב גרוע בהרבה מאשר במדינות שבהן הפעלנו את כל כוחנו כדי להגיע להכרעה. הטקטיקות שראינו כרחומות היו דווקא אכזריות, והובילו בסופו של דבר לניצחונם של כוחות מפלצתיים כמו משפחת קים או הטליבאן, שהתעללו באזרחים בדרכים שלא יכולנו לדמיין.

אמריקה נרדפה על-ידי הירושימה, בעוד שמן הראוי היה שתירדף על-ידי אוקינאווה. וכך הגענו למצב שבו הפכנו לבדיחה בעיני אל-קאעידה, דאע"ש, טליבאן, ושאר רשתות המחבלים המסועפות שממשיכות להיווצר רק מפני שהגבלנו את עצמנו לדעת במלחמה נגד הטרור.

העצה הוותיקה, "אל תשלוף אקדח אלא אם אתה מתכוון להשתמש בו", נכונה לאנשים יחידים וגם לעמים שלמים. אם אתה יוצא למלחמה, כדאי שתתכוון לזה. מלחמה היא דבר אכזרי ומכוער, היא לא נועדה לסוג האנשים שחושבים שהצמדת המילה "חכם" למשהו משפרת אותו אופן אוטומטי. והמשמעות של "להתכוון לזה" היא להיות מחויב להכרעת האויב.

אנחנו לא מבינים את המחבל המוסלמי והוא לא מבין אותנו. הוא חושב שאנחנו מנהלים מלחמה נגד האיסלאם, מפני שכך הוא היה נוהג במקומנו. לא הייתה לו שום בעיה להבין את אמריקה של 1945 שהתכוונה למה שהיא אמרה – אבל הוא לא מצליח להבין את אמריקה של 2014, שרק רוצה שיאהבו אותה, אפילו כשהיא מטילה פצצות.

המחבל רוצה שנדע שהוא שונא אותנו, אבל המנהיגים שלנו מבועתים מפני האפשרות שנהפוך למטרה לשנאה. מאז הירושימה, אנחנו רוצים שהעולם יאהב אותנו. אנחנו לא רוצים שיסתכלו עלינו כעל המטורפים שאיידו בבת-אחת מאות אלפי אנשים. לאויבים שלנו אין בעיה שישנאו אותם ויפחדו מהם; לנו יש בעיה כזאת. ולכן אנחנו מעמידים פנים שהאויבים האלה הם בעצם ידידינו. אנחנו הופכים מלחמות למשימות הומניטריות וגורמים נזק גדול בהרבה לשני הצדדים מכפי שמלחמה אמיתית היתה גורמת, ואז אנחנו שואלים את עצמנו מה השתבש.

אמריקה ניצבת עכשיו בפני אויב שכוחו העיקרי הוא השנאה. לטרוריסט המוסלמי אין נכס של ממש מלבדה. למרבה הצער, שנאה היא החולשה שלנו. אנחנו אימפריה שמפחדת שישנאו אותה, מעצמה עולמית שנכנסת לדיכאון מהמחשבה שהיא לא תמצא חן בעיני מישהו. וכך, המדינה שהטילה שתי פצצות אטום באוגוסט 1945 עומדת עכשיו בפיק ברכיים מול הקמיקזים של הקוראן.

===

התרגום פורסם לראשונה ב"מידה"
תגובות

Tuesday, August 5, 2014

להחזיר את המלחמה הצודקת‎

בזמן מלחמת העולם השנייה, לא הגדרנו מלחמה מוסרית ככזו שבה לא הרגנו אזרחים (הרגנו הרבה מהם), ואפילו לא ככזו שבה לא הרגנו אזרחים בכוונה (הרגנו המון אזרחים בכוונה) - אלא ככזו שבה לא הרגנו אזרחים בלי סיבה טובה.

היינו מוכנים לבצע הפצצות מסיביות על ערים שלמות כדי להרוס את יכולת הייצור המלחמתית של האויב וכדי לערער את המורל של אוכלוסייתו. עד לאחרונה, אלה נחשבו סיבות טובות להרג אזרחים.
ההקשר המוסרי של הפעולות האלה - זה שנחתך החוצה מיצירות אנטי-מלחמתיות כמו "בית מטבחיים חמש" או "קבר הגחליליות", שציירו את ההפצצות האמריקאיות על דרזדן או קובה כמעשי טירוף של מפלצות ברוטליות - היה העובדה שנלחמנו נגד גרמניה ויפן על-ידי שימוש בטקטיקות שלהן-עצמן כדי להביס אותן.

גרמניה היא זו שיישמה לראשונה באירופה את שיטת הלחימה של הפצצת ערים, בשתי מלחמות העולם. ב-1917, אחרי הפצצות גרמניות על בריטניה, צעק ראש הממשלה לויד ג'ורג' בנאום לקהל של פועלים בלונדון, "אנחנו נחזיר להם הכל, ונחזיר להם בקרוב. נפציץ את גרמניה בריבית דריבית".

הבליץ במלחמת העולם השנייה הוחזר בריבית דריבית מעל אדמת גרמניה. ההפצצות היפניות על ערי סין הוחזרו בריבית דריבית בהפצצות התבערה על טוקיו. זו לא היתה נקמה גרידא; כללי המלחמה נוצרים בהסכמה הדדית. ההגנות ההומניטריות שלמדנו לקבל כמובנות מאליהן, כאילו מדובר בחוקי טבע, הן למעשה הסכמות בין שני צדדים.

ב-14 בספטמבר 2001, הנשיא ג'ורג' בוש הבן עמד בגראונד זירו, ובינות להריסות מגדלי התאומים השמיע באוזני הקהל הניו יורקי הד מדבריו של לויד ג'ורג'. "אני שומע אתכם, שאר העולם שומע אתכם, והאנשים שהפילו את הבניינים האלה ישמעו את כולנו בקרוב".

מאז אנחנו מדשדשים בוויכוח מתמשך שמבוסס על ההנחה השגויה שעל האנשים ההם בכלל חלים כללי מלחמה מסוג כלשהו. עצם קיומו של הטרור הוא הוכחה ניצחת להרסנות ולחוסר-התוחלת שבניסיון הזה להתייחס ללוחמים שמיקמו את עצמם מחוץ לאמנה החברתית כאילו שהם כלולים בתוכה.

ההדדיות הופכת את מוסר הלחימה לדבר שמווסת את עצמו. אם אתה מטיל פצצות תבערה על ערים, מישהו אחר יטיל אותן על הערים שלך. אם אתה רוצה שהשבויים שלך יקבלו טיפול הולם, אתה חייב לתת טיפול כזה גם לשבויים שלקחת.

הדדיות כזאת היא ההסכם הבינלאומי היחיד שיש לו משמעות אמיתית. היא מוציאה את ההתנהגות ההומניטרית מתחום האידיאליזם ומכניסה אותו לתחום הרציונלי של אינטרסים עצמיים. היא יוצרת מסגרת ישירה ויעילה לפרסים ועונשים, שלא נשענת על חבר הלאומים או האו"ם.

בימי המלחמה הקרה, ההדדיות הצילה את העולם. הדבר היחיד שעצר את ברית המועצות מלתקוף את מערב אירופה בטנקים ונשק גרעיני היה הידיעה שכל מה שהיא תעשה, ייעשה לה בחזרה. "השמדה הדדית מובטחת" (MAD) גרמה לכך שתמו ימי ארוחות החינם. משטר ההרתעה היה מפחיד, אבל הוא הכריח את כולם להתנהג במוסריות שאף אחד מהמצעדים היבבניים נגד חימוש גרעיני לא היה מסוגל להגשים.

פירוז גרעיני חד-צדדי היה הופך את מלחמת העולם השלישית לבלתי נמנעת, בכך שהיה מציע לברית המועצות ארוחת חינם - האפשרות לבצע מחטף בלי להסתכן במענה אפקטיבי. 

אבל עידן ארוחות החינם הגיע בסופו של דבר, עם הטרור. החלנו באופן חד-צדדי הגנות שונות על טרוריסטים, שאותן הן לא מחילים עלינו. טרוריסטים פטורים מדיני המלחמה, בעוד שכל השאר חייבים לעמוד בהם. זה מהווה תמריץ לטרור והופך את הלחימה בו למשימה מרה ובלתי-אפשרית.

מלחמתה של ישראל בחמאס ממחישה את האופן שבו הומניטריות חד-צדדית מוציאה את הלחימה מהקשרה, ויוצרת סטנדרט למלחמה צודקת שבו אי-אפשר לעמוד. בלי ההקשר שנגזר ממה שהאויב עושה, נותר רק ההכרח לפעול לפי אמות מידה אבסורדיות שבהן אזרחים בצד השני לעולם לא נהרגים, אפילו כשהאויב משתמש בהם כמגינים אנושיים.

הלונדונים שהאזינו ללויד ג'ורג', הניו יורקים שנכחו בנאומו של ג'ורג' בוש הבן, הישראלים שהקשיבו לבנימין נתניהו - כולם הבינו את ההקשר שבו יתרחש השלב הבא בעימות. זה היה ההקשר שנוצר על-ידי הטקטיקה שבה השתמשו אויביהם.

אבל ההקשר הפך לדבר מוקצה בלחימה. כיום כל המלחמות חייבות להיות מנוהלות בהתאם לאותו סטנדרט בלתי-אפשרי ליישום.

במלחמות מודרניות תמיד נפגעו יותר אזרחים מלוחמים. ישראל משקיעה מאמצים קדחתניים בהבאת יחס הנפגעים ל-1:1, על אף שמדינות מודרניות בדרך כלל מגיעות ליחס כזה רק בסיפורי מעשיות תעמולתיים. אבל גם יחס של 1:1 הוא סוג של הקשר מהסוג הישן, ואילו עכשיו מלחמות נבחנות רק בהקשר של תמונת הזוועה התורנית ולא בשום היבט אחר.

"החשד שנושאי נשק פועלים בקרבת מקום לא מצדיק תקיפות שמסכנות את חייהם של כל-כך הרבה אזרחים חפים מפשע", אמרה דוברת מחלקת המדינה, ג'ן סאקי. הדוברת דורשת שההתקפות הישראליות על טרוריסטים יעמדו בסטנדרט גבוה יותר מההתקפות על טרוריסטים שמבצעת המדינה שלה-עצמה. זה אבסורד נטול כל היגיון, מפני שהסיבה היחידה שתוכנית המל"טים לא קוצצה על-ידי אובמה היא היותה האלמנט היחיד שעדיין מוכיח את עצמו במלחמה נגד הטרור.

אבל כשמלחמות מופשטות מההקשר שלהן, מדינות מוצאות את עצמן מחויבות למרדף אינסופי בעקבות סטנדרט בלתי-אפשרי שתמיד ניתן לשיפור והרחבה. בכל פעם שישראל מיישמת על עצמה סטנדרט גבוה עוד יותר מבעבר, קו הסיום מוזז הלאה לעבר סטנדרט שונה. ועכשיו ישראל סופגת גינויים על חיסול מחבלים מחוץ לבתי ספר של אונר"א, כאילו ההתקפה היתה בתוך בית הספר; וזאת למרות שבתי הספר של אונר"א הם מלכתחילה בסיסי טרור מוכחים.

מן הסתם, ישראל לא יכולה להילחם בטרוריסטים שפועלים בקרבת אזרחים מבלי להרוג באזרחים כלשהם. אבל גם נאסר עליה להרוג אזרחים בכלל, מפני שבעימות נטול הקשר, כל הרג של אזרחים הוא בלתי-מוצדק.

הכללים האלה היו הופכים את הניצחון על גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית לבלתי-אפשרי. אילו צ'רצ'יל ורוזוולט היו דבקים באמונה שהפצצת ערי אויב היא רצח עם, דבר לא היה מונע את הפיהרר היטלר והגנרל טוג'ו מלבצע רצח עם אמיתי באירופה ואסיה. ומאוחר יותר, אם ארה"ב לא היתה מטילה 630,000 טון פצצות על קוריאה הצפונית, כל הקוריאנים היו חיים עכשיו תחת שושלת קים. 

למרות הדוגמאות ההיסטוריות, כיום המלחמות שלנו מתקיימות באזור דמדומים שבו להקשר כבר אין משמעות. במקום להילחם באויבים רצחניים ששואפים להשמיד עמים שלמים, אנחנו מתאבקים עם עצמנו ומתווכחים על יחס הנפגעים הדרוש לנו כדי להיות מוסריים.

בכל מלחמה, מקוריאה לווייטנאם למלחמה בטרור, ארה"ב נעשתה הססנית יותר בחתירה לסיום מהיר באמצעות שימוש בכוח מכריע - דבר שהוביל לעימותים ארוכים ומדממים עוד יותר. 
הצעתו המקורית של הגנרל קרטיס למיי להכנעה מהירה של קוריאה הצפונית על ידי התקפה מסיבית על האוכלוסייה האזרחית נחשבה לבלתי-מוסרית. וכך, הגישה היותר "מוסרית" הובילה למספר גבוה בהרבה של נפגעים בשני הצדדים ולחלוקת קוריאה. אותה גישה "מוסרית" הובילה גם בווייטנאם ליותר נפגעים ובסופו של דבר גם לתבוסה במלחמה. המלחמה בטרור הפכה למלחמה קבועה, שבה נהוגה גרסה מעוותת של מוסר שמבטיחה שלא יהיה לה סוף.

ישראל לכודה באותם דמדומים מוסריים. ניסיונה להפוך את המלחמה למוסרית רק מתח את הלחימה עד בלי די תוך הגדלת מספר הנפגעים בשני הצדדים. ההומניטריות החד-צדדית שבה ישראל נוקטת מטילה את כל האחריות עליה, ומותירה את המחבלים חופשיים לפעול בכל טקטיקה שיבחרו. זה לא מרשם לצמצום האבידות האזרחיות, אלא להעצמה הולכת וגוברת שלהן.

המלחמה הצודקת היא לא מלחמה שבה אין אזרחים מתים. היא מלחמה שמסתיימת מהר ובאופן מכריע בניצחונו של הצד שמתאפיין, לפי נסיבות ההקשר, באנושיות רבה יותר בזמן שלום מהצד המפסיד. מלחמות הן לא אידיאליות - הן חתירה לרע במיעוטו. הדרך היחידה לנהל מלחמה מוסרית היא לזכור שמוסריותה של מלחמה שווה למוסריותו של מצב השלום שהיא מביאה בסיומה.
 
===
 
תגובות

אונר"א הוא חמאס

בימים אלה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) נמצאת בחזית המלחמה מול תנועת החמאס בעזה, ועולה שוב ושוב לכותרות כשבתי הספר שלה סופגים ירי או נחשפים כמצבורי רקטות. אם אזרחים עזתים מנוצלים כמגינים אנושיים, במקרה של ארגון אונר"א נראה שמדובר במגן אנושי בגודל של ארגון שלם. ואת הנקודה הזו יש לחדד: אונר"א אינו המגן האנושי של חמאס – הוא בעצמו חמאס.

העובדה שאונר"א שייך לאו"ם, יחד עם הלוגו והסמלים הכחולים, מטעה אותנו וגורמת לנו לחשוב עליו כעל ארגון הומניטרי בינלאומי. בפועל, זהו ארגון ערבי-מוסלמי במימון ופיקוח בינלאומיים. המצב בעזה הוא שאונר"א מתפקד כארגון פלסטיני ענקי, בפיקוח קומץ של זרים – שנוטשים לרוב לחו"ל בזמן לחימה. ומאחר שאונר"א מגדיר 80% מתושבי עזה כ"פליטים", הוא מנהל בשמם מדינה נתמכת סעד, הגדולה מסוגה בעולם.

חשוב לדעת שאונר"א הוא המעסיק השני בגודלו ביו"ש ובעזה אחרי הרשות הפלסטינית, והרוב המכריע של עובדיו הם "גיוס מקומי". חלקם היחסי של העובדים המקומיים בכוח האדם הוא, לפי נתונים שונים שהתפרסמו, בין 90% ל-99%.

לצוות של אונר"א בעזה יש איגוד עובדים משלו. בבחירות הפנימיות ב-2012 זכה הגוש הפרו-חמאסי בתמיכת רוב חברי האיגוד, עם 25 מתוך 27 מושבים בוועד המנהל. עוד ב-2009, כשנשמעו דיבורים על עריכת רפורמה באונר"א על-ידי סילוק חברי חמאס משורותיו, כתב עורכו של "פלסטין", עיתון של חמאס, מאמר מערכת בצורת מכתב פתוח לראש הסוכנות בעזה: "לפטר את עובדי הסוכנות בגלל השתייכותם הפוליטית פירושו לפטר את כל עובדי הסוכנות, כי [...] הם כולם חברים ב'התנגדות', בצורותיה השונות". החמאס אפוא מכירה בכך שאיו הבדל בין אנשי אונר"א בעזה לאנשיה שלה עצמה.

גם בעיני אונר"א עצמה אין כל בעיה בכך שהרוב המוחלט של עובדיה המקומיים הם חלק מארגון הטרור. "אני בטוח שיש פעילי חמאס שמקבלים משכורת מאונר"א", אמר מפקח כללי לשעבר של הסוכנות, "ואני לא רואה בזה פשע". הוא הוסיף: "המשמעות של חמאס כארגון פוליטי היא לא בהכרח שכל פעיל הוא מיליטנט, ואנחנו לא עורכים בדיקה פוליטית ופוסלים אנשים בעלי השתייכות מסוימת לעומת אחרים". שלא לומר, שאם אונר"א תפטר את פעילי חמאס שמקבלים ממנה משכורת, לא יישאר לה אף עובד.

על אף שביו"ש חיים יותר ערבים מוסלמים מאשר בעזה, בתחומי הרצועה ישנם יותר פליטים "רשמיים", כך שאונר"א מכוון לשם יותר מימון ומשאבים. כך, אונר"א מנהל רק 96 בתי ספר ביו"ש, לעומת 245 בעזה. ביו"ש הוא מעסיק פחות מ-3,000 איש, ובעזה – יותר מ-10,000.

למה חמאס, תנועה שמשקיעה מאמצים אובססיביים בשטיפת מוחם של ילדים כדי להפוך אותם לדור השהידים הבא, מרשה לארגון זר לנהל מערכת חינוך ל-232,000 תלמידים? הסיבה היא שעזה, חמאס ואונר"א הם אותו הדבר.

תחום בולט שבו מתבטאת שליטתו של חמאס באונר"א בעזה הוא בתי הספר של הסוכנות, שמעודדים טרור איסלאמי. בנוסף, בתי הספר של אונר"א הפכו למוקדי לחימה בעימותים בין ישראל לחמאס, מכיוון שבתי הספר האלה משמשים את ארגון הטרור כבסיסי גיוס ופעילות מבצעית.

ההאשמות והאשמות-הנגד שנשמעות בשבועות האחרונים סביב ההתקפות על ומבתי ספר של אונר"א הן שידור חוזר של דפוס האירועים שנראה במבצעים הקודמים. רק המקומות והשמות השתנו. הכותרות בתקשורת, כמו "הפגזה ישראלית הרגה עשרות בבית ספר של האו"ם בעזה" ו"טבח בחפים מפשע בהפגזת בית ספר של האו"ם", חוזרות על עצמן בעקביות. "מעשי הטבח" שבהם נהרגים מחבלי חמאס שהשתמשו בבתי הספר של אונר"א כבסיסי צבא מופיעים בכל עיתון, ואונר"א חוזרת על אותם שקרים.

בזמן המבצע הנוכחי, אונר"א "מצאה" רקטות של חמאס בשלושה מבתי הספר שלה. אבל זה רק קצה הקרחון, כי כל בית ספר של אונר"א הוא בית ספר של חמאס. הסוכנות מודה שהוא משתמש בבתי הספר שלה כדי לאחסן רקטות; שיש לו פעילים בשורותיה; ושרקטות נורו "לתוך ישראל מקרבת מתקני או"ם ואזורי מגורים". הדבר שבו היא מסרבת להודות הוא שיש לה אחריות כלשהי למצב שבו היא מתפקדת כזרוע של ארגון טרור. אם ארגון מורכב ברובו מפעילי חמאס שמשתמשים בו כדי להגשים מטרות של חמאס, אז הארגון הזה הוא חמאס לכל דבר ועניין.

השימוש של חמאס באונר"א כפנים הציבוריים שלו הוא פשע מלחמה, אבל טרוריסטים, כידוע, מבצעים פשעי מלחמה בלי לחשוב פעמיים. האו"ם ואונר"א, לעומת זאת, שותפים ביודעין לפשע המלחמה הזה בכך שהם מאפשרים לחמאס להמשיך ולנצל את הסוכנות הבינלאומית לצרכיה.

חמאס נמצאת ברשימת ארגוני הטרור הזרים של ממשלת ארה"ב. העברת מימון לארגון הזה מנוגדת לחוק האמריקני. אבל בכך שארה"ב מממנת את אונר"א, היא משלמת לחמאס ומשתתפת בפשעי המלחמה שלו. שימוש במתקנים אזרחיים והומניטריים למטרות צבאיות הוא פשע מלחמה כשלעצמו; שימוש בהם כבסיס להתקפות נגד אזרחים בידי תוקפים שאינם לובשים מדים מוסיף פשעי מלחמה נוספים למאזן.

ועדיין, ארה"ב היא המממנת הגדולה ביותר של אונר"א. רק בשנת 2013 היא העבירה לסוכנות כ-294 מיליון דולר, מתוכם 130 מיליון לפעילות העיקרית והשאר לפרויקטים שונים. פעולותיה של הסוכנות בעזה לא היו מתאפשרות לולא המימון הזה. מקרה שבו נחשפה הכתובת האמיתית של התמיכה הכספית האמריקנית התרחש בביקורו של ג'ון קרי בעזה ב-2009, שבמהלכו מנהל אונר"א ברצועה מסר לו מכתב מחמאס. זו הייתה עוד הוכחה לכך שלא זאת בלבד שעובדי הסוכנות המקומיים למעשה עובדים בשביל חמאס, אלא שהנהגת אונר"א אף משתפת פעולה בגלוי עם ארגון הטרור.

ה"פליטים" הפלסטינים המקוריים, שאונר"א הוקמה כדי לטפל בהם, כבר מתו ברובם. כך הפכה הסוכנות לעוד מוסד או"ם מנופח ושערורייתי, שמספק מימון למדינת סעד של "מחנות פליטים" – ותיקים, גדולים ומפותחים יותר מערים רבות במזרח-התיכון.

עובדי אונר"א פועלים כטרוריסטים כשהם משתמשים במתקני הסוכנות למטרות צבאיות, אבל אז חוזרים להיות נציגי או"ם כשישראל מגיבה בכוח. חמאס משתמש בבתי הספר של אונר"א, וכשמגיעה התקפת הנגד, הסוכנות מגנה את ישראל ודורשת הפסקת אש. בצורה כזו אונר"א היא למעשה מסכה שחמאס עוטה ומסיר כרצונו. זה נכס טקטי לארגון הטרור, שמעצים את יכולתו להשתמש באסטרטגיית המגן האנושי. ואונר"א לא מסכנת רק אזרחים ישראלים, אלא גם אזרחים עזתים שמנוצלים כמגינים אנושיים בידי ארגון טרור, שמתחזה לצוות עובדים של ארגון הומניטרי בינלאומי.

הנושא הזה עלה לא מעט בעבר. כבר אי-אפשר לעבור לסדר היום לנוכח סדרת ההתחמקויות וההכחשות של אונר"א, שמודה בתוכן ההאשמות בדבר השתלטות חמאס עליה, ובאותו זמן טוענת שפעילי חמאס בשורותיה הם ניטרליים ושאין להם קשר לאחסון וירי רקטות מתוך בתי הספר שלה.

אסור שארה"ב תהיה מעורבת בהסתה והשחתה של ילדים, ותיקח כסף מבתי הספר שלה כדי לנתב אותו להפצת שנאה וטרור. הגיע הזמן לשלול מאונר"א את המימון האמריקני.

===


התרגום פורסם לראשונה באתר "מידה"
תגובות

Saturday, August 2, 2014

מיליון הפסקות אש

למי שאוהב הפסקות אש, זה הזמן המושלם לחיות בו. אזרחי ישראל – אלה שלא נפגעו מירי החמאס – סופגים מדי יום הפסקות אש שמספרן משתווה כמעט לזה של התקפות הטרור על המדינה. הפסקת אש חדשה מגיעה מדי כמה דקות ונמשכת בין דקה לשעה לכמה שעות, עד שחמאס שוב מתחיל לירות רקטות או להסתנן דרך מנהרות כדי לתקוף אזרחים.

"מלחמה – בשביל מה זה טוב?", שרו ה-Temptations בשנות השישים. התשובה הפשוטה היא שמלחמות, כשהן מבוצעות כהלכה, מונעות את הצורך להמשיך ולהילחם. אבל הפסקות אש עם חמאס לא טובות למטרה הזאת, או לכל מטרה אחרת. חמאס מפר את הפסקות האש של עצמו. הוא מכריז עליהן, ואז מכחיש את ההכרזה. נראה שיש לו אפילו יותר עמדות בנושא הזה מאשר מספר הדעות של ג'ון קרי על עיראק.

הפסקות האש החד-צדדיות של ישראל עם חמאס הן חסרות ערך באותה מידה כמו הנסיגה מעזה, שאפשרה לחמאס להשתלט על הרצועה. הפסקות האש לא מפסיקות את הלחימה. הן לא שמות סוף לאלימות. את התפקיד הזה ממלאת המלחמה.

אבל לג'ון קרי יש אובססיה להפסקות אש. העובדה שהן נטולות כל ערך לא מנעה מהדיפלומט הכושל הזה לשלוף אותן מהשרוול פעם אחר פעם. קרי הגן על התעקשותו לצרף את ישראל למועדון "הפסקת האש הרגעית" באמצעות הטענה שסדרה ארוכה מספיק של הפסקות אש כושלות תוכל בסופו של דבר להפוך להפסקת אש אחת גדולה ומוצלחת.

מדיניותו הכלכלית של אובמה בנתה הרים של חובות, על בסיס התיאוריה שחוב גדול מספיק יהפוך בסופו של דבר לעושר. התיאוריה בדבר מיליון הפסקות האש הכושלות שמובילות יחד לשלום מבוססת על אותו עיקרון, שהועבר מתחום הכלכלה לתחום השקרי באותה מידה – דיפלומטיה בינלאומית.

"המומנטום שנוצר על-ידי הפסקות האש הקצרות האלה הוא הדרך הטובה ביותר להשיג הפסקת אש יציבה", אמר קרי. בינתיים המומנטום היחיד מגיע מכיוון רקטות החמאס שנופלות על ישראל בכל פעם שמוכרזת הפסקת אש. אבל אולי זה המומנטום שאליו התכוון קרי: אם מספיק רקטות ייפלו על ישראל, אולי בסוף היא תוותר על השאיפה להכות בחמאס ותתפשר על התנאים של קטאר.

בספר הזיכרונות שפרסמה לאחרונה הילרי קלינטון, "בחירות קשות", מופיעה תמונה שבה נשיא מצרים המודח, מוחמד מורסי, מישיר מבט אוהב לתוך עיניה של קלינטון. מתחת לתמונה כתובה הטענה הכוזבת, "מורסי עזר לי להוביל משא ומתן להפסקת אש בין החמאס בין ישראל והחמאס, שמחזיקה מעמד עד היום".

כשקלינטון כתבה "עד היום", היא בוודאי התכוונה ליום האחרון שבו מישהו קנה עותק של הספר הזה – שערימות ממנו משמשות כמעצורים לדלתות ברחבי אמריקה. כך או כך, הפסקת האש שהאחים המוסלמים במצרים השיגו עם האחים המוסלמים בעזה לא החזיקה מעמד.

התקפות הרקטות על ישראל מעולם לא נפסקו. אובמה, קרי וקלינטון רק העמידו פנים שזה מה שקרה. העזתים היו כל-כך נואשים למשוך את תשומת לבה של וושינגטון לתאוות הרצח שלהם, שהם אפילו ירו רקטות בזמן ביקורו של אובמה בשדרות. הביקור ההוא התקיים ב-2008, לפני שאובמה למד להוריד את מפלס האוקיינוסים, לתת חנינה למסתננים הבלתי-חוקיים ממקסיקו, ולתקוע לישראל סכין בגב.

"משימתה הראשונה של כל מדינת לאום היא להגן על אזרחיה", אמר אובמה לתושבי העיר שהתפרסמה כמקלט של המדינה. "אם מישהו היה משגר רקטות על הבית שלי, שבו שתי בנותיי ישנות בלילה, הייתי עושה הכל כדי לעצור את זה. והייתי מצפה מהישראלים לנהוג באותו אופן".

אבל בביקורו ב-2013, אובמה דילג על שדרות. הוא התעלם מהמחבלים שירו עליה רקטות, על אף שהם הצמידו לו את הכינוי "כלב רומאי"; הוא העדיף לבקר את מנהיג הפת"ח. כולם העמידו פנים שהפסקת האש עדיין נמשכת. רק הישראלים התקשו לשחק את התפקיד שנועד להם, כי הם עדיין ספגו מטחים באופן קבוע.

הדוברת של קרי, ג'ן סאקי, הסבירה ש"אנחנו ממוקדים עכשיו בהפסקות אש לטווח קצר, שיכולות להיבנות זו על זו". כמו שכל פועל בניין יוכל להעיד, אם מניחים חפצים שבירים ורעועים אלה על אלה מספר אינסופי של פעמים, התוצאה לא תהיה מבנה שמתאים למגורים. אבל נראה שמפלגת השלטון האמריקאית לא יודעת איך לבנות דברים, בין אם הם כלכלות או הפסקות אש.

אופן ההתבטאות של סאקי הוא חלק משינוי גדול יותר בציפיות הדיפלומטיות בנוגע לתהליך השלום. ישראל נתבעת לקבל מיליון הפסקות אש, לא משנה כמה הן ריקות מתוכן, מכיוון שהפסקת אש נחשבת לדבר טוב כשלעצמו – ללא קשר לשאלה אם התוצאה שלה טובה או רעה. אם מלחמות הן תמיד שליליות, אז הפסקות אש הן תמיד חיוביות. אפילו אם במציאות, ניצחון במלחמה מוביל בפועל לשלום והפסקות אש רק מובילות לעוד מלחמות.

האידיאליזם של פעילי השלום הצטמק: עכשיו הם כבר לא שואפים להסכם שלום יציב ומתמשך, אלא להפסקת אש שאורכה הוא הזמן שלוקח לחבורת מחבלים מבית חנון לטלטל את הרקטה שלהם מהמסגד אל בית ספר של אונר"א. השינוי הזה הוא תוצאה של הסתגלות מצד הדיפלומטים והפעילים למציאות שאותה מכתיב להם חמאס. הפסקת האש הזמנית, שבה לחמאס מותר להמשיך להרוג ישראלים ולישראל אסור להרוג את המחבלים, היא האידיאל החדש.

הפסקת האש הזו היא בעצם תהליך השלום שהופשט מהתחפושת שלו: שניהם פועלים בדיוק באותה צורה. מחבלים תוקפים את ישראל. ישראל משיבה מלחמה. הצלמים מביאים מהשטח תמונות מבוימות של זוועות ישראליות. הדיפלומטים צצים ודורשים שישראל תספק ויתורים למחבלים בתמורה לכך שלא יירו עליה. הוויתורים מתממשים, והמחבלים ממשיכים לירות בכל זאת.

הפסקות האש הן אותו סיפור ישן, רק בלי הדיבורים הריקים על "שלום בזמננו". אין הבטחות לדו-קיום. אין מזרח תיכון חדש. הפסקת האש היציבה שאליה חותר קרי אמורה להיות מושגת באמצעות ויתורים ישראליים, כפרס לחמאס על כך שהוא הפר את כל הפסקות האש הקודמות. לנסות להשיג הפסקת אש מתמשכת על-ידי מתן פרסים למחבלים שמפרים הפסקות אש, זה כמו לצבור חובות של טריליוני דולרים במטרה להתעשר.

כולם, ממזכ"ל האו"ם ועד הילרי קלינטון, ממשיכים לצעוק שחייבים להשיג הפסקת אש מיידית. אבל מה היא אמורה להשיג, בהתחשב בעובדה שהבעיה כאן היא טרור? עם כל תבוסתנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי, הוא עדיין לא הכריז על הפסקת אש עם אל-קעידה, ולא משנה כמה אזרחים, כולל ילדים, נהרגים תוך כדי המלחמה נגדו.

הפסקת אש היא נטולת תכלית אפילו יותר מתהליך שלום. לתהליך כזה לפחות יש יעד כלשהו, בעוד שהפסקת אש היא רק הפרעה זמנית בעימות, לא קץ המלחמה. וכך הרקטות ממשיכות להתעופף שנה אחר שנה, במלחמה שלעולם לא מסתיימת.

מיליון הפסקות אש לא מובילות לשום מקום. לארה"ב אין הפסקת אש עם אל-קעידה. להפך, אובמה רק ממשיך בהבטחותיו להביס את אל-קעידה. ישראל מנהלת מלחמה משלה נגד הטרור; האם לא מגיע לה לנצח?

test

 

Copyright © 2010 סולטן קניש / דניאל גרינפילד | Blogger Templates by Splashy Templates | Free PSD Design by Amuki