בזמן שחיילי צה"ל נלחמים ונהרגים בעזה ומשפחות ישראליות מצטופפות במקלטים, הם משמשים כפיונים בידי גברים ונשים בחליפות שיושבים בהיכלי הדיפלומטיה ומנהלים משחק גדול בהרבה מכפי שנדמה. במלחמה הקרה, ישראל היתה פיון בעימות העל בין ארצות הברית וברית המועצות – ובתקופה האחרונה היא חזרה לתפקד ככלי משחק בסיטואציה דומה.
המדינאים והדיפלומטים תמיד השתמשו בישראל כמנוף ללחץ על מדינות ערב. כשהן נכנסו לתחום ההשפעה הסובייטי, נולדו "היחסים המיוחדים" עם אמריקה. היחסים האלה השיגו את יעדם כשמצרים נקרעה מידי ברה"מ, והם שרדו עד היום בזכות הקשרים הרגשיים והתרבותיים בין ישראל וארה"ב.
עכשיו אובמה משתמש בישראל כמנוף כדי לדחוק את מצרים חזרה למחנה האיסלאמיסטי. כשמצרים דחתה את האחים המוסלמים, היא שברה בכך את האביב הערבי; האיסלאם הפוליטי, שנדמה היה שעלייתו מובטחת, חזר להיות מופע אימים שנציגיו הבולטים הם ארגוני טרור ודיקטטור טורקי מטורף. מצרים היתה המקום שבו אובמה בחר להתחיל את האביב הערבי, ומצרים היא עדיין המטרה שלו. ישראל היא רק האמצעי.
הסיבה שישראל מעולם לא הורשתה לנצח באמת באף מלחמה היא תפקידה כמנוף מדיני. בכך שישראל היתה "מנוף מוצלח" במלחמה הקרה, היא הצליחה לפגוע במצרים במידה מספקת כדי לגרום לה לשבת לשולחן המשא ומתן בחסות ארה"ב ולעבור לתחום ההשפעה המערבי.
אי-אפשר היה להרשות לישראל להגיע לניצחון גדול מדי, כי במקרה כזה לא היה נשאר על מה לדון. ובאותו אופן, לא היתה כוונה להרשות לישראל לשמור בידיה את השטח שבו זכתה, מפני שאז לא היה למצרים כל סיבה להיכנס למשא ומתן. לפעמים, כמו במלחמת יום הכיפורים, אפילו ציפו מישראל להפסיד כדי שיהיה אפשר לכפות מו"מ בין המדינות.
אם מחליפים את מצרים בפת"ח, אפשר להבין איך בא לעולם תהליך השלום ההרסני. וכשמחליפים את פת"ח בחמאס, מגיעים לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.
תמיכתו הראשונית של אובמה במלחמה הנוכחית של ישראל נגד חמאס היתה רק במידה הדרושה כדי להביא את ארגון הטרור לשולחן המו"מ, וברגע שחמאס יבוא לדיונים, וושינגטון תתמוך בדרישותיו נגד ישראל בתמורה לשילוב האחים המוסלמים (שחמאס הוא ענף שלהם) באג'נדה של הבית הלבן. ישראל היא רק האמצעי; האחים המוסלמים והאיסלאם הפוליטי הם היעד. מימוש היעד הזה אולי יוביל לחיסול המערב, אבל את המדינאים והדיפלומטים הנמרצים זה לא ממש מעניין.
המטרה האמיתית של המלחמה שחמאס יזם היא לא ישראל, אלא מצרים. המערכה המצרית לדיכוי האחים המוסלמים כלל גם את חמאס, ופגע בו יותר מכל פעילות ישראלית נגדו. ובעיקר, הדחת האחים המוסלמים מהשלטון היתה מפלה משמעותית לתומכות הגדולות באביב הערבי: קטאר, טורקיה, ובנות בריתן במערב. מערך הכוחות החדש הציב את קטאר, טורקיה, אובמה והאיחוד האירופי בקבוצה אחת, ובקבוצה השנייה את סעודיה, מצרים, ירדן, ישראל ופת"ח. השלב הנוכחי במלחמת ישראל-חמאס נועד לשבור את המערך הזה.
ההתקרבות של אובמה לאיראן עודדה את המוסלמים הסונים לתת גיבוי לדאע"ש, מה שהוביל אותו להישגים מרשימים בעיראק. קטאר וטורקיה, שעומדות בו-זמנית הן מאחורי אל-קעידה והן מאחורי האחים המוסלמים, השתמשו בהצלחות דאע"ש כהוכחה למיתוס לפיו משקל הנגד היחיד לאל-קעידה הוא האיסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים. במציאות, האיסלאם הפוליטי וארגוני הג'יהאד תמיד היו שני צדדים של אותו מטבע, אבל הטיעון הזה בכל זאת מצליח לשכנע רבים בזירה המדינית.
מצרים הכניסה את שד האחים המוסלמים חזרה לבקבוק כדי למנוע את הישנותן של בריחות האסירים ההמוניות, התקפות הטרור ואלימות הרחוב, שהצליחו לשחרר את מורסי ואנשיו ובהמשך אפשרו להם לנסות להשתלט על הצבא המצרי. ועכשיו, הדרך להעלות שוב את האחים המוסלמים לשלטון במצרים עוברת במגרש של חמאס.
חמאס תקף את ישראל. להתקפת הנגד של ישראל על חמאס ניתן גיבוי מספיק כדי להכניס את ארגון הטרור למו"מ. אבל התוכנית היתה שברגע שיוזמת הפסקת האש תונח על השולחן, הכוח להכתיב את תנאי העסקה יילקח מידי מצרים ויינתן לשתי פטרוניותיו של חמאס – קטאר וטורקיה. כדי שהניסיון הזה יצליח, היה על אובמה לתת לישראל חבל ארוך מספיק כדי להילחם, ואז למשוך אותו חזרה ברגע הקריטי ביותר.
בינתיים, מצרים ניסתה לפעול בהתאם לתפקידה המסורתי ולהביא את חמאס להסכים לתנאי הפסקת האש המקוריים. אבל זה לא התאים לאינטרסים של הבית הלבן, ולכן התעורר הצורך לחבל בדיוני הפסקת האש על-ידי התערבות פוליטית בשם חמאס. ומי מתאים יותר להתערבות כזאת מאשר מזכיר המדינה ג'ון קרי.
מצרים, ישראל ופת"ח לא רצו שקרי יגיע לאזור. אבל קרי התעקש לבוא בכל זאת. נוכחותו של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון היתה רצויה עוד פחות, אבל קטאר שיגרה אותו לסיבוב דיונים. קרי, האו"ם וחמאס הפכו כולם לזרועות ארוכות ששלחה קטאר למצרים וישראל.
ארה"ב והאו"ם לחצו להפסקת אש מיידית. ישראל קיבלה את הפסקת האש כמה פעמים, אבל חמאס המשיך לירות בכל פעם. בעוד ישראל חשבה שהיא מוכיחה את כוונותיה הטובות ורצונה בשלום, למעשה היא נתנה בכך לחמאס את הכוח לקבוע את תנאי הפסקת האש. מרגע שהחמאס קיבל את הכוח הזה, מילוי דרישותיו הפך לגורם המכריע בסיום הלחימה.
אחד הנכסים הפוליטיים המעטים שנותרו למצרים היה היכולת להפסיק את אלימות החמאס. עכשיו קטאר וטורקיה, יחד עם ארה"ב, חתרו תחתיה והוכיחו שהיא כבר לא מסוגלת לכך. במקביל, ארה"ב והאו"ם לחצו על ישראל להסכים לתנאי הפסקת האש לפי תכתיבי קטאר וטורקיה, המוטים לטובת החמאס ונגד ישראל ומצרים.
אלא שדיפלומטיה מעולם לא היתה הצד החזק של קרי. ההתערבות הבוטה שלו בשליחות קטאר הכעיסה וניכרה את כל הצדדים.
נתניהו החליט להאריך את המבצע נגד חמאס, ולפי נתוני הסקרים, רוב גדול של אזרחי ישראל רוצה לגמור את העבודה בעזה. הפת"ח חושד שאובמה עומד לתמוך בחמאס בהפיכה נגדו. וראשי הצבא המצרי כבר מכירים היטב את האסטרטגיות הדיפלומטיות הכושלות של אובמה, שתמיד מתפוצצות לו בפרצוף.
היעד האמיתי של המלחמה הזאת היה לחתור תחת מצרים. מצרים היתה אמורה לתפוס את מקומה החדש במערך הכוחות בכך שתהדק את קשריה עם חמאס ותגיע לפשרה עם האחים המוסלמים. היה ומצרים לא תשתף פעולה, האחים המוסלמים יוכלו לנצל את הזעם הציבורי נגד ישראל ובעד חמאס כדי להפיל את השלטון המצרי בפעם השנייה.
זו כנראה שאיפתם של המדינאים שעומדים מאחורי המלחמה הזאת. אבל אם מצרים תמשיך להתנגד לחמאס וישראל תצליח לקדם תוכנית לפירוז עזה, השאיפה הזאת תיכשל.
Leave your comment
Post a Comment