להחזיר את המלחמה הצודקת‎

בזמן מלחמת העולם השנייה, לא הגדרנו מלחמה מוסרית ככזו שבה לא הרגנו אזרחים (הרגנו הרבה מהם), ואפילו לא ככזו שבה לא הרגנו אזרחים בכוונה (הרגנו המון אזרחים בכוונה) - אלא ככזו שבה לא הרגנו אזרחים בלי סיבה טובה.

היינו מוכנים לבצע הפצצות מסיביות על ערים שלמות כדי להרוס את יכולת הייצור המלחמתית של האויב וכדי לערער את המורל של אוכלוסייתו. עד לאחרונה, אלה נחשבו סיבות טובות להרג אזרחים.

ההקשר המוסרי של הפעולות האלה - זה שנחתך החוצה מיצירות אנטי-מלחמתיות כמו "בית מטבחיים חמש" או "קבר הגחליליות", שציירו את ההפצצות האמריקאיות על דרזדן או קובה כמעשי טירוף של מפלצות ברוטליות - היה העובדה שנלחמנו נגד גרמניה ויפן על-ידי שימוש בטקטיקות שלהן-עצמן כדי להביס אותן.

גרמניה היא זו שיישמה לראשונה באירופה את שיטת הלחימה של הפצצת ערים, בשתי מלחמות העולם. ב-1917, אחרי הפצצות גרמניות על בריטניה, צעק ראש הממשלה לויד ג'ורג' בנאום לקהל של פועלים בלונדון, "אנחנו נחזיר להם הכל, ונחזיר להם בקרוב. נפציץ את גרמניה בריבית דריבית".

הבליץ במלחמת העולם השנייה הוחזר בריבית דריבית מעל אדמת גרמניה. ההפצצות היפניות על ערי סין הוחזרו בריבית דריבית בהפצצות התבערה על טוקיו. זו לא היתה נקמה גרידא; כללי המלחמה נוצרים בהסכמה הדדית. ההגנות ההומניטריות שלמדנו לקבל כמובנות מאליהן, כאילו מדובר בחוקי טבע, הן למעשה הסכמות בין שני צדדים.

ב-14 בספטמבר 2001, הנשיא ג'ורג' בוש הבן עמד בגראונד זירו, ובינות להריסות מגדלי התאומים השמיע באוזני הקהל הניו יורקי הד מדבריו של לויד ג'ורג'. "אני שומע אתכם, שאר העולם שומע אתכם, והאנשים שהפילו את הבניינים האלה ישמעו את כולנו בקרוב".

מאז אנחנו מדשדשים בוויכוח מתמשך שמבוסס על ההנחה השגויה שעל האנשים ההם בכלל חלים כללי מלחמה מסוג כלשהו. עצם קיומו של הטרור הוא הוכחה ניצחת להרסנות ולחוסר-התוחלת שבניסיון הזה להתייחס ללוחמים שמיקמו את עצמם מחוץ לאמנה החברתית כאילו שהם כלולים בתוכה.

ההדדיות הופכת את מוסר הלחימה לדבר שמווסת את עצמו. אם אתה מטיל פצצות תבערה על ערים, מישהו אחר יטיל אותן על הערים שלך. אם אתה רוצה שהשבויים שלך יקבלו טיפול הולם, אתה חייב לתת טיפול כזה גם לשבויים שלקחת.

הדדיות כזאת היא ההסכם הבינלאומי היחיד שיש לו משמעות אמיתית. היא מוציאה את ההתנהגות ההומניטרית מתחום האידיאליזם ומכניסה אותו לתחום הרציונלי של אינטרסים עצמיים. היא יוצרת מסגרת ישירה ויעילה לפרסים ועונשים, שלא נשענת על חבר הלאומים או האו"ם.

בימי המלחמה הקרה, ההדדיות הצילה את העולם. הדבר היחיד שעצר את ברית המועצות מלתקוף את מערב אירופה בטנקים ונשק גרעיני היה הידיעה שכל מה שהיא תעשה, ייעשה לה בחזרה. "השמדה הדדית מובטחת" (MAD) גרמה לכך שתמו ימי ארוחות החינם. משטר ההרתעה היה מפחיד, אבל הוא הכריח את כולם להתנהג במוסריות שאף אחד מהמצעדים היבבניים נגד חימוש גרעיני לא היה מסוגל להגשים.

פירוז גרעיני חד-צדדי היה הופך את מלחמת העולם השלישית לבלתי נמנעת, בכך שהיה מציע לברית המועצות ארוחת חינם - האפשרות לבצע מחטף בלי להסתכן במענה אפקטיבי. 

אבל עידן ארוחות החינם הגיע בסופו של דבר, עם הטרור. החלנו באופן חד-צדדי הגנות שונות על טרוריסטים, שאותן הן לא מחילים עלינו. טרוריסטים פטורים מדיני המלחמה, בעוד שכל השאר חייבים לעמוד בהם. זה מהווה תמריץ לטרור והופך את הלחימה בו למשימה מרה ובלתי-אפשרית.

מלחמתה של ישראל בחמאס ממחישה את האופן שבו הומניטריות חד-צדדית מוציאה את הלחימה מהקשרה, ויוצרת סטנדרט למלחמה צודקת שבו אי-אפשר לעמוד. בלי ההקשר שנגזר ממה שהאויב עושה, נותר רק ההכרח לפעול לפי אמות מידה אבסורדיות שבהן אזרחים בצד השני לעולם לא נהרגים, אפילו כשהאויב משתמש בהם כמגינים אנושיים.

הלונדונים שהאזינו ללויד ג'ורג', הניו יורקים שנכחו בנאומו של ג'ורג' בוש הבן, הישראלים שהקשיבו לבנימין נתניהו - כולם הבינו את ההקשר שבו יתרחש השלב הבא בעימות. זה היה ההקשר שנוצר על-ידי הטקטיקה שבה השתמשו אויביהם.

אבל ההקשר הפך לדבר מוקצה בלחימה. כיום כל המלחמות חייבות להיות מנוהלות בהתאם לאותו סטנדרט בלתי-אפשרי ליישום.

במלחמות מודרניות תמיד נפגעו יותר אזרחים מלוחמים. ישראל משקיעה מאמצים קדחתניים בהבאת יחס הנפגעים ל-1:1, על אף שמדינות מודרניות בדרך כלל מגיעות ליחס כזה רק בסיפורי מעשיות תעמולתיים. אבל גם יחס של 1:1 הוא סוג של הקשר מהסוג הישן, ואילו עכשיו מלחמות נבחנות רק בהקשר של תמונת הזוועה התורנית ולא בשום היבט אחר.

"החשד שנושאי נשק פועלים בקרבת מקום לא מצדיק תקיפות שמסכנות את חייהם של כל-כך הרבה אזרחים חפים מפשע", אמרה דוברת מחלקת המדינה, ג'ן סאקי. הדוברת דורשת שההתקפות הישראליות על טרוריסטים יעמדו בסטנדרט גבוה יותר מההתקפות על טרוריסטים שמבצעת המדינה שלה-עצמה. זה אבסורד נטול כל היגיון, מפני שהסיבה היחידה שתוכנית המל"טים לא קוצצה על-ידי אובמה היא היותה האלמנט היחיד שעדיין מוכיח את עצמו במלחמה נגד הטרור.

אבל כשמלחמות מופשטות מההקשר שלהן, מדינות מוצאות את עצמן מחויבות למרדף אינסופי בעקבות סטנדרט בלתי-אפשרי שתמיד ניתן לשיפור והרחבה. בכל פעם שישראל מיישמת על עצמה סטנדרט גבוה עוד יותר מבעבר, קו הסיום מוזז הלאה לעבר סטנדרט שונה. ועכשיו ישראל סופגת גינויים על חיסול מחבלים מחוץ לבתי ספר של אונר"א, כאילו ההתקפה היתה בתוך בית הספר; וזאת למרות שבתי הספר של אונר"א הם מלכתחילה בסיסי טרור מוכחים.

מן הסתם, ישראל לא יכולה להילחם בטרוריסטים שפועלים בקרבת אזרחים מבלי להרוג באזרחים כלשהם. אבל גם נאסר עליה להרוג אזרחים בכלל, מפני שבעימות נטול הקשר, כל הרג של אזרחים הוא בלתי-מוצדק.

הכללים האלה היו הופכים את הניצחון על גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית לבלתי-אפשרי. אילו צ'רצ'יל ורוזוולט היו דבקים באמונה שהפצצת ערי אויב היא רצח עם, דבר לא היה מונע את הפיהרר היטלר והגנרל טוג'ו מלבצע רצח עם אמיתי באירופה ואסיה. ומאוחר יותר, אם ארה"ב לא היתה מטילה 630,000 טון פצצות על קוריאה הצפונית, כל הקוריאנים היו חיים עכשיו תחת שושלת קים. 

למרות הדוגמאות ההיסטוריות, כיום המלחמות שלנו מתקיימות באזור דמדומים שבו להקשר כבר אין משמעות. במקום להילחם באויבים רצחניים ששואפים להשמיד עמים שלמים, אנחנו מתאבקים עם עצמנו ומתווכחים על יחס הנפגעים הדרוש לנו כדי להיות מוסריים.

בכל מלחמה, מקוריאה לווייטנאם למלחמה בטרור, ארה"ב נעשתה הססנית יותר בחתירה לסיום מהיר באמצעות שימוש בכוח מכריע - דבר שהוביל לעימותים ארוכים ומדממים עוד יותר. 

הצעתו המקורית של הגנרל קרטיס למיי להכנעה מהירה של קוריאה הצפונית על ידי התקפה מסיבית על האוכלוסייה האזרחית נחשבה לבלתי-מוסרית. וכך, הגישה היותר "מוסרית" הובילה למספר גבוה בהרבה של נפגעים בשני הצדדים ולחלוקת קוריאה. אותה גישה "מוסרית" הובילה גם בווייטנאם ליותר נפגעים ובסופו של דבר גם לתבוסה במלחמה. המלחמה בטרור הפכה למלחמה קבועה, שבה נהוגה גרסה מעוותת של מוסר שמבטיחה שלא יהיה לה סוף.

ישראל לכודה באותם דמדומים מוסריים. ניסיונה להפוך את המלחמה למוסרית רק מתח את הלחימה עד בלי די תוך הגדלת מספר הנפגעים בשני הצדדים. ההומניטריות החד-צדדית שבה ישראל נוקטת מטילה את כל האחריות עליה, ומותירה את המחבלים חופשיים לפעול בכל טקטיקה שיבחרו. זה לא מרשם לצמצום האבידות האזרחיות, אלא להעצמה הולכת וגוברת שלהן.

המלחמה הצודקת היא לא מלחמה שבה אין אזרחים מתים. היא מלחמה שמסתיימת מהר ובאופן מכריע בניצחונו של הצד שמתאפיין, לפי נסיבות ההקשר, באנושיות רבה יותר בזמן שלום מהצד המפסיד. מלחמות הן לא אידיאליות - הן חתירה לרע במיעוטו. הדרך היחידה לנהל מלחמה מוסרית היא לזכור שמוסריותה של מלחמה שווה למוסריותו של מצב השלום שהיא מביאה בסיומה.

 

===

 

קישור למאמר באנגלית