תגובות

Wednesday, July 30, 2014

המטרה האמיתית של אובמה בעזה


בזמן שחיילי צה"ל נלחמים ונהרגים בעזה ומשפחות ישראליות מצטופפות במקלטים, הם משמשים כפיונים בידי גברים ונשים בחליפות שיושבים בהיכלי הדיפלומטיה ומנהלים משחק גדול בהרבה מכפי שנדמה. במלחמה הקרה, ישראל היתה פיון בעימות העל בין ארצות הברית וברית המועצות – ובתקופה האחרונה היא חזרה לתפקד ככלי משחק בסיטואציה דומה.

המדינאים והדיפלומטים תמיד השתמשו בישראל כמנוף ללחץ על מדינות ערב. כשהן נכנסו לתחום ההשפעה הסובייטי, נולדו "היחסים המיוחדים" עם אמריקה. היחסים האלה השיגו את יעדם כשמצרים נקרעה מידי ברה"מ, והם שרדו עד היום בזכות הקשרים הרגשיים והתרבותיים בין ישראל וארה"ב.

עכשיו אובמה משתמש בישראל כמנוף כדי לדחוק את מצרים חזרה למחנה האיסלאמיסטי. כשמצרים דחתה את האחים המוסלמים, היא שברה בכך את האביב הערבי; האיסלאם הפוליטי, שנדמה היה שעלייתו מובטחת, חזר להיות מופע אימים שנציגיו הבולטים הם ארגוני טרור ודיקטטור טורקי מטורף. מצרים היתה המקום שבו אובמה בחר להתחיל את האביב הערבי, ומצרים היא עדיין המטרה שלו. ישראל היא רק האמצעי.

הסיבה שישראל מעולם לא הורשתה לנצח באמת באף מלחמה היא תפקידה כמנוף מדיני. בכך שישראל היתה "מנוף מוצלח" במלחמה הקרה, היא הצליחה לפגוע במצרים במידה מספקת כדי לגרום לה לשבת לשולחן המשא ומתן בחסות ארה"ב ולעבור לתחום ההשפעה המערבי.

אי-אפשר היה להרשות לישראל להגיע לניצחון גדול מדי, כי במקרה כזה לא היה נשאר על מה לדון. ובאותו אופן, לא היתה כוונה להרשות לישראל לשמור בידיה את השטח שבו זכתה, מפני שאז לא היה למצרים כל סיבה להיכנס למשא ומתן. לפעמים, כמו במלחמת יום הכיפורים, אפילו ציפו מישראל להפסיד כדי שיהיה אפשר לכפות מו"מ בין המדינות.

אם מחליפים את מצרים בפת"ח, אפשר להבין איך בא לעולם תהליך השלום ההרסני. וכשמחליפים את פת"ח בחמאס, מגיעים לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.

תמיכתו הראשונית של אובמה במלחמה הנוכחית של ישראל נגד חמאס היתה רק במידה הדרושה כדי להביא את ארגון הטרור לשולחן המו"מ, וברגע שחמאס יבוא לדיונים, וושינגטון תתמוך בדרישותיו נגד ישראל בתמורה לשילוב האחים המוסלמים (שחמאס הוא ענף שלהם) באג'נדה של הבית הלבן. ישראל היא רק האמצעי; האחים המוסלמים והאיסלאם הפוליטי הם היעד. מימוש היעד הזה אולי יוביל לחיסול המערב, אבל את המדינאים והדיפלומטים הנמרצים זה לא ממש מעניין.

המטרה האמיתית של המלחמה שחמאס יזם היא לא ישראל, אלא מצרים. המערכה המצרית לדיכוי האחים המוסלמים כלל גם את חמאס, ופגע בו יותר מכל פעילות ישראלית נגדו. ובעיקר, הדחת האחים המוסלמים מהשלטון היתה מפלה משמעותית לתומכות הגדולות באביב הערבי: קטאר, טורקיה, ובנות בריתן במערב. מערך הכוחות החדש הציב את קטאר, טורקיה, אובמה והאיחוד האירופי בקבוצה אחת, ובקבוצה השנייה את סעודיה, מצרים, ירדן, ישראל ופת"ח. השלב הנוכחי במלחמת ישראל-חמאס נועד לשבור את המערך הזה.

ההתקרבות של אובמה לאיראן עודדה את המוסלמים הסונים לתת גיבוי לדאע"ש, מה שהוביל אותו להישגים מרשימים בעיראק. קטאר וטורקיה, שעומדות בו-זמנית הן מאחורי אל-קעידה והן מאחורי האחים המוסלמים, השתמשו בהצלחות דאע"ש כהוכחה למיתוס לפיו משקל הנגד היחיד לאל-קעידה הוא האיסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים. במציאות, האיסלאם הפוליטי וארגוני הג'יהאד תמיד היו שני צדדים של אותו מטבע, אבל הטיעון הזה בכל זאת מצליח לשכנע רבים בזירה המדינית.

מצרים הכניסה את שד האחים המוסלמים חזרה לבקבוק כדי למנוע את הישנותן של בריחות האסירים ההמוניות, התקפות הטרור ואלימות הרחוב, שהצליחו לשחרר את מורסי ואנשיו ובהמשך אפשרו להם לנסות להשתלט על הצבא המצרי. ועכשיו, הדרך להעלות שוב את האחים המוסלמים לשלטון במצרים עוברת במגרש של  חמאס.

חמאס תקף את ישראל. להתקפת הנגד של ישראל על חמאס ניתן גיבוי מספיק כדי להכניס את ארגון הטרור למו"מ. אבל התוכנית היתה שברגע שיוזמת הפסקת האש תונח על השולחן, הכוח להכתיב את תנאי העסקה יילקח מידי מצרים ויינתן לשתי פטרוניותיו של חמאס – קטאר וטורקיה. כדי שהניסיון הזה יצליח, היה על אובמה לתת לישראל חבל ארוך מספיק כדי להילחם, ואז למשוך אותו חזרה ברגע הקריטי ביותר.

בינתיים, מצרים ניסתה לפעול בהתאם לתפקידה המסורתי ולהביא את חמאס להסכים לתנאי הפסקת האש המקוריים. אבל זה לא התאים לאינטרסים של הבית הלבן, ולכן התעורר הצורך לחבל בדיוני הפסקת האש על-ידי התערבות פוליטית בשם חמאס. ומי מתאים יותר להתערבות כזאת מאשר מזכיר המדינה ג'ון קרי.

מצרים, ישראל ופת"ח לא רצו שקרי יגיע לאזור. אבל קרי התעקש לבוא בכל זאת. נוכחותו של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון היתה רצויה עוד פחות, אבל קטאר שיגרה אותו לסיבוב דיונים. קרי, האו"ם וחמאס הפכו כולם לזרועות ארוכות ששלחה קטאר למצרים וישראל.

ארה"ב והאו"ם לחצו להפסקת אש מיידית. ישראל קיבלה את הפסקת האש כמה פעמים, אבל חמאס המשיך לירות בכל פעם. בעוד ישראל חשבה שהיא מוכיחה את כוונותיה הטובות ורצונה בשלום, למעשה היא נתנה בכך לחמאס את הכוח לקבוע את תנאי הפסקת האש. מרגע שהחמאס קיבל את הכוח הזה, מילוי דרישותיו הפך לגורם המכריע בסיום הלחימה.

אחד הנכסים הפוליטיים המעטים שנותרו למצרים היה היכולת להפסיק את אלימות החמאס. עכשיו קטאר וטורקיה, יחד עם ארה"ב, חתרו תחתיה והוכיחו שהיא כבר לא מסוגלת לכך. במקביל, ארה"ב והאו"ם לחצו על ישראל להסכים לתנאי הפסקת האש לפי תכתיבי קטאר וטורקיה, המוטים לטובת החמאס ונגד ישראל ומצרים.

אלא שדיפלומטיה מעולם לא היתה הצד החזק של קרי. ההתערבות הבוטה שלו בשליחות קטאר הכעיסה וניכרה את כל הצדדים.

נתניהו החליט להאריך את המבצע נגד חמאס, ולפי נתוני הסקרים, רוב גדול של אזרחי ישראל רוצה לגמור את העבודה בעזה. הפת"ח חושד שאובמה עומד לתמוך בחמאס בהפיכה נגדו. וראשי הצבא המצרי כבר מכירים היטב את האסטרטגיות הדיפלומטיות הכושלות של אובמה, שתמיד מתפוצצות לו בפרצוף.

היעד האמיתי של המלחמה הזאת היה לחתור תחת מצרים. מצרים היתה אמורה לתפוס את מקומה החדש במערך הכוחות בכך שתהדק את קשריה עם חמאס ותגיע לפשרה עם האחים המוסלמים. היה ומצרים לא תשתף פעולה, האחים המוסלמים יוכלו לנצל את הזעם הציבורי נגד ישראל ובעד חמאס כדי להפיל את השלטון המצרי בפעם השנייה.

זו כנראה שאיפתם של המדינאים שעומדים מאחורי המלחמה הזאת. אבל אם מצרים תמשיך להתנגד לחמאס וישראל תצליח לקדם תוכנית לפירוז עזה, השאיפה הזאת תיכשל.
1 תגובות

Monday, July 28, 2014

שובם של המתיישבים הצבאיים

המונח "מתיישב צבאי" כבר יצא מהאופנה בעולם החדש והמופלא שלנו, שבו "שום אדם אינו בלתי-חוקי" ו"כל פליט זכאי ליישוב מחדש".

מדי פעם אולי יגיח איזה פרופסור להיסטוריה, שידקלם ממשרדו את תולדותיהן של המושבות הצבאיות בתקופת האימפריה הרומית. הוא יזכיר את סוף דרכן של הקולוניות ההן - שמהן עתיד להתגלגל גם המונח "קולוניאליזם" - ואולי גם ימשיך ויתאר את השימוש באותה שיטת התפשטות במאה ה-16. אבל שם הדיון ייפסק; הוא יקפיד שלא לדבר על ההווה.

ובכל זאת, מי שמתכוון לכבוש שטח או לתפוס את השלטון צריך להיעזר בהתיישבות צבאית כדי לבסס את שליטתו בהם. המתיישב הצבאי עשוי להיות חייל משוחרר, אבל לעתים קרובות יותר הוא פשוט אדם שהאימפריה, בהווה או בעתיד, לא מוצאת בו תועלת אחרת. הצארים נזקקו לצמיתים; המתיישב הצבאי של היום, שנוחת בשדה התעופה של ניו יורק או לוס אנג'לס, עשוי להיות איכר שערכו נמוך עוד יותר מבחינת תרבות המוצא שלו.

המתיישבים הצבאיים של מקסיקו הם לא צבא. לעתים קרובות הם אפילו לא מקסיקאים. אבל הם הצליחו לכבוש מחדש את קליפורניה בלי ירייה אחת (אם לא לוקחים בחשבון את החיסולים הפליליים ברחובות הערים).

בזמן שארצות הברית שלחה עשרות מיליוני חיילים בניסיון כושל לשלוט בעיראק ובאפגניסטן, מקסיקו השתלטה על קליפורניה בעזרת צבא קטן של שיפוצניקים בשכר נמוך, שמנכסים לעצמם ערים שלמות ושולחים חזרה למשפחותיהם בערך 20 מיליארד דולר בשנה. אם רוצים לדרג את הכיבושים האלה במונחים של הצלחה צבאית, לא קשה לראות מי הגיע להישגים גדולים יותר בפחות השקעה.

ב-2009, 417 מהגרים מקסיקאים מתו תוך כדי ניסיון להגיע לארה"ב, ו-317 חיילים אמריקאים מתו באפגניסטן. אבל המחיר ששילמה מקסיקו השתלם יותר מזה ששילמה אמריקה. כל מקסיקאי שמצליח להתיישב מעבר לגבול הוא רווח נקי, ששולח כסף הביתה ומפיץ השפעה פוליטית. ובינתיים, ארה"ב מוציאה טריליוני דולרים על צבא קטן בהרבה, בארצות שאף אחד לא באמת רוצה לשלוט בהן.

באותה שנה, 2009, שבה אובמה אישר תגבור כוחות של 30,000 חיילים באפגניסטן, 3,195 אפגנים קיבלו מעמד חוקי בארה"ב. במשך העשור שחלף מאז הפלישה לאפגניסטן, 24,710 אפגנים פלשו בהצלחה לארה"ב וקיבלו מעמד כזה. זה כוח כיבוש שהיקפו גדול יותר ממספר החיילים האמריקאים באפגניסטן בכל נקודת זמן עד לסוף כהונתו השנייה של הנשיא בוש הבן. לאורך אותה תקופה, נכנסו לארה"ב 19,000 אפגנים נוספים שלא סווגו רשמית כמהגרים. במילים אחרות, הפלישה האפגנית לארה"ב היתה מוצלחת בהרבה מהפלישה האמריקאית לאפגניסטן.

הטענה הזאת נכונה עוד יותר כשבוחנים את שיעורי הילודה. מתיישבים צבאיים הם לא סתם כוח פלישה; הם ראש גשר אל הדורות הבאים. ב-2009 היה שיעור הילודה בארה"ב 13.5 לידות מוצלחות ל-1,000 תושבים. השיעור האפגני היה 37.3. 

חיילים אמריקאים חוזרים הביתה בסוף סבב השירות שלהם. לפעמים הם חוזרים עם אישה מוסלמית, לאחר שהתאסלמו כדי להינשא לה. מהגרים אפגנים, לעומת זאת, מגיעים עם שיעור ילודה שגובהו כמעט פי שלושה מזה של המדינה שאליה הם פולשים.

מעבר לאוקיינוס, מלחמת אלג'יריה עדיין נמשכת וצרפת סופגת אבידות כבדות. עכשיו יש בה פחות פצצות וכדורים. רק גברים ונשים שמופיעים בפתח המדינה ומצפים שהיא תדאג להם. צבא של מיליוני חיילים לא היה יכול לנחות בצרפת ולהתחיל להחריב את הארץ - אלא אם היה מגיע כגל הגירה. אם רוצים לפלוש למדינה סוציאליסטית, הדרך הטובה ביותר היא לעשות את זה כמקרה סעד.

למרבה הצער, זה נכון גם במקרה של אמריקה.

המתיישבים הצבאיים שמציפים את ארצנו הם חלק משותפות שקטה בין המנהיגים הפוליטיים שלנו ושלהם. המנהיגים שלהם נלחמים כדי להשיג פיצוי על עוולות של מאות או אלפי שנים. המנהיגים שלנו שואפים לשנות את מאזן ההצבעה במחוזות בחירה שונים לקראת הבחירות הבאות. כשהם מיישבים את המשלוח החדש של אפגנים באזור שמתאפיין מסורתית בהצבעה לימין, במטרה לשנות את דפוס ההצבעה הזה, הם משתמשים בהם כמתיישבים צבאיים לטווח הקצר, בעוד שארצות המוצא משתמשות בהם כמתיישבים צבאיים לטווח הארוך.

מלחמה סובבת סביב שליטה באדמות, משאבים ואוכלוסיות. האדמות לא זזות ממקום למקום; האוכלוסיות כן, והן אלה שמהוות בעיה. המתיישבים הצבאיים מאפשרים לכיבוש להתקיים לאורך זמן, על-ידי יישוב הארץ ומתן דריסת רגל יציבה ועמוקה יותר לכוח הכובש בשטח האויב.

היו זמנים שבהם חלוצים אמריקאים שימשו כמתיישבים צבאיים לטובת השתלטות על אדמות בפלורידה וטקסס. כיום אמריקה היא זו שעוברת קולוניזציה בידי מתיישבים ממדינות ואידיאולוגיות אחרות. ובסופו של דבר נמצא את עצמנו באותו מצב שבו היו הספרדים בפלורידה והמקסיקאים בטקסס.

מקסיקו הזמינה אמריקאים לקבוע את מושבם בטקסס, מתוך תפיסה שהם ילמדו ספרדית וישתלבו בחברה. אלא ששפה ותרבות התגלו כגורמים חזקים יותר ממקום ושבועת אזרחות. המתיישבים בטקסס אולי לא התעניינו במיוחד בארה"ב באותם ימים, אבל אמונות היסוד והתרבות שלהם הפכו אותם למתיישבים צבאיים של אמריקה, בין אם הם היו מודעים לכך או לא. וזה נכון גם לגבי מצב העניינים הנוכחי באותה מדינה.

מה שהופך אדם למתיישב צבאי הוא יותר מסתם הבדלים תרבותיים או אתניים; הגורם החשוב הוא התכלית - בין אם זה "הייעוד הגלוי" במאה ה-19, או ה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) של דרום-מערב ארה"ב בידי מקסיקאים, או הח'ליפות העולמית. מתחת לכל אלה נמצאת תודעה של ייעוד ייחודי שמונע מהמתיישב להתמזג באוכלוסייה המקומית ולנטוש את שורשיו לטובת התרבות החדשה, שכלפיה הוא חש טינה משמעותית יותר מסתם חוסר-סיפוק אישי של מהגר שנלכד בין שני עולמות.

להשתלבות אין שום סיכוי להצליח כנגד תודעת הייעוד הזאת. עמים אירופיים שנאבקים כדי לשמר רעיון כלשהו של זירה ציבורית חילונית, מזהים בטעות את הקיצוניות כמהות הבעיה. ואמנם, ניתן להבין כמה מהפיגועים ההמוניים הבולטים בהקשר של קיצוניות דתית, במובן זה שלמחבלים יש שאיפה להרחיב את גבולות הפעולה של הטרור לדרגות חדשות של אלימות. 

אבל הטרור המוסלמי הוא רק הקצף על פני המים, הבועות בשולי הסיר; סימפטום קטן יחסית של בעיה גדולה בהרבה. הוא בסך הכל הביטוי האלים ביותר של האמונה הנפוצה מאוד שלפיה החוק האיסלאמי נעלה על החוק המערבי. אמנם, רוב העמים מאמינים שהמנהגים של עצמם הם הטובים ביותר. זה מתחיל להוות בעיה רק כשהם הופכים לרוב ולא מכירים בזכותו של איש לסרב להם.

לשמאל האמריקאי ולממלכתיות האירופית אין מענה לטרור המוסלמי. החיבוק שהם נתנו לאביב הערבי נבע מהצורך שלהם להאמין שהעולם המוסלמי בשל "להתקדם" לדרגת הקיום הפוסט-מודרנית שלהם, וכך כבר לא יהיה צורך לדאוג לבעיות כמו נשים בבורקות או אל-קעידה. אותה קריאה מוטעית של כוח השבט והדת, שהובילה לאמונה המטופשת שאפשר להפוך בהצלחה את המתיישבים הצבאיים של ערב הסעודית למצביעי לייבור בבריטניה, הובילה לביטחון הטיפשי באותה מידה שהאחים המוסלמים בסך הכל רוצים להיות כמו אירופה.

למעשה, לא מדובר רק במיעוט זעיר של קיצונים שמאמינים שערכי האיסלאם נעלים על אלה של המערב ושרוצים שהחוק יכיר בכך. מדובר במיעוט זעיר של קיצונים שמנסים להוכיח את דבקותם הדתית בכך שהם מתקשים להתאפק והורגים אנשים מוקדם מדי - לפני שההשלכות הדמוגרפיות המלאות של חדירת המתיישבים הצבאיים יביאו לכך שכל ניסיון לאיסור על לבישת בורקות יהפוך לגרסה הבאה של מלחמת האזרחים בסוריה.

דמיינו שני צבאות שמתמרנים בשדה הקרב. הקיצונים הם הצד שיורה לפני שהאויב נכנס במלואו לטווח הירי, ובכך הורס את אפקט ההפתעה שהיה יכול להעניק לו עדיפות אסטרטגית. הניסיון להבין את הקיצונים לא רק מחמיץ את הנקודה החשובה באמת, אלא גם את התמונה המלאה של ההתרחשויות. התוכניות השונות והמשונות לשילוב נוער מנוכר ולהתמודדות עם קיצוניות אלימה הן לא יותר מטיפול שטחי בסימפטומים.

טרור הוא יריית אזהרה מוקדמת בהתנגשות הציוויליזציות, אבל הדבר היחיד שהמנהיגים שלנו מסוגלים לעשות בתגובה הוא להיפגש עם ראשי צבא האויב, ולבקש מהם שידאגו שחמומי המוח שלהם יפסיקו לירות עלינו כי זה גורם לעימות בין הציוויליזציות שלנו. אלא שהציוויליזציות שלנו אכן נמצאות בעימות, והן היו בו מאז ומתמיד. מחבל מזדמן שחוטף מטוס הוא רק פתית השלג הראשון בסערת חורף - ובמקום להתכונן לסערה, אנחנו מנסים למצוא דרך לעצור פתיתי שלג.

זהו עימות שורשי. הוא לא סובב סביב מדיניות החוץ האמריקאית ולא סביב מלחמה א', מדינה ב' או סיבה ג'. כל אלה הם "טיעונים" שמסבירים את העימות אחרי שהוא כבר החל. העניין שבו מדובר כאן פשוט בהרבה. ראשית, אי-ההתאמה בין תרבויות, דתות, ומערכות פוליטיות וכלכליות. שנית, מדינות עם הרבה נפט וכמעט שום דבר מעבר לזה, שמנסות לקנות לעצמן אימפריה על-ידי שימוש באנשיהן כבשר תותחים. ושלישית, התוצאות של צניחת שיעור הילודה.

מדינות המערב השיגו לאזרחיהן נוחות אינדיבידואלית, בתוך מערכת שלא יכולה להתקיים לאורך זמן. חוסר התוחלת הזה קיים הן במישור הכלכלי והן במישור הדמוגרפי; גם התקציבים וגם הילדים לא קיימים במידה שתספק את הצרכים. ומנגד, המדינות והתרבויות שנכשלו, השיגו מצב בר-קיימא של אומללות. אין בהן הרבה הכנסות, אבל גם אין בהן הרבה מה לאכול בכסף שמרוויחים. אמנם יש בהן תמותת תינוקות גבוהה, אבל גם שיעורי ילודה גבוהים עוד יותר.

אמריקה של 2014 לא יכולה להמשיך בדרך הזאת לאורך זמן. היא כנראה לא תוכל לעבור אפילו עוד עשרים שנה מבלי שיתחוללו בה שינויים מרחיקי לכת. אפגניסטן 2014, לעומת זאת, יכולה להישאר בדיוק כמו שהיא ללא הגבלה. ואופק הקיום הזה הוא מה שהופך את אנשיה למתיישבים צבאיים יעילים. אורח החיים האפגני בלונדון או בלוס אנג'לס הוא אפילו בר-קיימא, כי המזון והדיור הם בחינם.

כל זה מוביל לחבורות גדולות של בני נוער שמשוטטים ברחובות, מוכרים סמים ויוצאים להתפרעויות המוניות בתגובה לפרובוקציה הקטנה ביותר, עד שמגיע זמנם להתחתן ולהוליד עוד צעירים נודדים משלהם. המצב הזה לא שונה בהרבה מאפגניסטן עצמה: אלה החיים השבטיים שהושתלו בתוך המערב. זו תרבות שאין לה מטרה אמיתית מלבד להוליד גברים צעירים כדי שיילחמו למען התעצמות והתפשטות השבט, וזו דת שאין לה מטרה אמיתית מעבר לקידוש הלחימה הזאת כחובה דתית.

איסלאם הוא התגלמות ההתפשטות הכוחנית. למצוותיו הסובבות סביב אלימות גברית ושעבוד נשי אין תכלית אחרת: הן מגינות על היסודות השבטיים של נישואי קרובים, אלימות, ונקמת דם. אין בבסיסו שום מחשבה מלבד הרצון לגדול, וזה מה שהופך את חסידיו למתיישבים צבאיים אידיאליים.

===

קישור לגרסה האנגלית
תגובות

Wednesday, July 23, 2014

מדינה עם חבל על הצוואר

ישראל מטפסת לגרדום שהוקם על קרקע בבעלות האו"ם, עם חבל שאותו הכין העולם המוסלמי המגחך בשביעות רצון. אבל התליינים עצמם הם ברובם מערביים שעדיין מאמינים שמותו של קורבן יחיד יספיק כדי לפייס את הפורעים הצובאים על ביתם.

יש שלושה דברים שאפשר לעשות כשעומדים לתלות אותך. אפשרות אחת היא ללכת בראש מורם, להשמיע שורה או שתיים של מילים מהדהדות שיזכירו לדורי-דורות את הקרבתך העצמית, ואז לאפשר לתלייניך לעשות את עבודתם. לנו היהודים יש היסטוריה עשירה של מות קדושים מהסוג הזה.

אפשרות נוספת היא להצטדק כל הדרך לגרדום, להסביר שנפלה כאן טעות ושהמקרה לא טופל כהלכה, ולהתחנן שמישהו יקשיב ויעשה משהו כל עוד אפשר. גם האפשרות הזאת מסתיימת בתלייה. אבל זו תלייה של עבד, שבה אין אפילו שמץ של כבוד. אדם שמת בעודו מתחנן לרוצחיו ומפקיר את גורלו לחסדי הגינותם של שקרנים וצבועים, שפשעיהם גורמים לפשעיו שלו להיראות כמו מעשי צדקה, הוא מוג-לב.

כי בעצם יש רק דבר אחד שבאמת אפשר לעשות כשכורכים את החבל לצווארך: להתנגד. לולאת התלייה מתהדקת על הצוואר כדי לחנוק או לשבור אותו. אם אתה מתנגד להידוק החבל, יש לך סיכוי לשרוד. לעומת זאת, אם אתה מקיים כסדרם את כל שלבי התהליך ומרשה לתליינים לקשור את ידיך מאחורי גבך ולהניח את הלולאה על צווארך, בעודך בטוח שהממסד יעשה איתך צדק - אין לך סיכוי לשרוד.

במשך שני עשורים ישראל התקדמה בהתמדה לעבר הגרדום. המנהיגים שלה הובילו אותה לשם בעזרת ערבויות בינלאומיות חסרות-ערך. ואזרחי המדינה הרשו לעצמם להיות מובלים, בכך שסירבו לראות מה מחכה להם בהמשך הדרך - אפילו כשדם נשפך ברחובות.

כל ניסיון להגיע לפתרון של שלום, כל ויתור וכל מחווה של רצון טוב, רק הידקו את האזיקים על ידי ישראל ואת חבל התלייה על צווארה. כל נסיגה ישראלית הגבילה עוד יותר לא רק את יכולתה של המדינה להגן על עצמה, אלא אפילו את יכולתה לעשות דברים בסיסיים כמו לבנות בתי מגורים בעיר הבירה שלה. כל מחווה והסכם כבלו אותה לתנאים מגבילים וקשוחים עוד יותר - ואף אחד מהם לא הביא שלום. הם רק הגביהו את הרף לוויתורים שדרשו האויב וסייעניו בשלב הבא של המשא ומתן.

זה לא תהליך שלום, וזה אף פעם לא היה תהליך שלום. זה לינץ' פומבי. לינץ' במדינה שפשעה האמיתי היחיד הוא בכך שקיומה מעליב את הפנאטיות והדעות הקדומות של מיליארד מוסלמים, ששולטים בחלק נכבד ממאגרי הנפט ושעושי דברם מוכנים להשתולל ולהרוג ברחובותיה של כמעט כל עיר מרכזית בעולם בתגובה לפגיעה המזערית ביותר.

הלינץ' התחיל כמשפט שבו הרוצח לבש חליפת יוקרה וקורבנו ישב באוברול כתום בתא הנאשמים. בכל יום לאורך המשפט, הרוצח הורשה לצאת מהאולם כדי לרצוח שוב. ומדי אחר צהריים הוא חזר לבית המשפט עם ידיים מגואלות בדם, שהשופט והמושבעים העמידו פנים שהם לא רואים. אם הקורבן הסב את תשומת לבם לידיים האלה, נאמר לו שמעשי הרצח היו באשמתו מכיוון שהוא יצר פרובוקציה שגרמה לרוצח לבצע אותם.

היעד הסופי ברור לגמרי: ביטול "הטעות" שאיפשרה למיעוט העתיק והרדוף ביותר במזרח התיכון להחזיר לידיו את ארץ מולדתו מידי החליפים והסולטנים המוסלמים, ולהביא אליה את בניו הרדופים ממזרח וממערב.

בכל פעם שישראל מנסה להיענות לדרישות הצד השני, היא למעשה מתקדמת עוד צעד לעבר הגרדום. היא מאפשרת לחבל להתהדק עוד קצת סביב צווארה. ובכל הידוק כזה, היא נאלצת להיאבק בכוח רב יותר כדי למצוא אוויר לנשימה.

בסופו של דבר לא יהיה אוויר בכלל. רק דמות בודדה ועלובה שמתנודדת ברוח המזרחית החמה הנושבת מחולות המדבר. וצעקות "איטבח אל יאהוד" בינות להריסות ירושלים, חיפה, תל אביב ואריאל.

ישראל לא יכולה לשרוד על-ידי הליכה לקראת האספסוף שמבצע בה לינץ'. רק על-ידי מציאת האומץ להתנגד לו. כשהקהילה הבינלאומית, בפקודת הפורעים המוסלמים, מכתיבה את הפרמטרים של הישרדות ישראל - המדינה חייבת להרחיב את הפרמטרים האלה על-ידי הבקעתם וחצייתם מבפנים. אם הם רוצים להכיר בטרוריסטים, אז לחסל את אותם טרוריסטים. אם הם רוצים ליצור באופן חד-צדדי מדינה פלסטינית, אז לספח את אותם שטחים. ההיענות היא חבל תלייה. ההתנגדות היא אוויר של חופש. בכל פעם שישראל נסוגה לאחור, מגנים אותה על כך. כשהיא נעה קדימה, גם אז מגנים אותה - אבל חופש הפעולה שלה מתרחב.

העולם תמיד יגנה את ישראל, בלי קשר לכוונותיה. אבל כמו כל צורה אחרת של הטחת שמות גנאי, לגינויים האלה יש כוח רק כל עוד ישראל מאפשרת להם להכתיב את פעולותיה. ישראל לא סופגת גינויים בגלל מה שהיא עושה, אלא עקב התמזגותם של חוסר-הסובלנות המוסלמי, הקיצוניות של השמאל, והד'ימיות הבינלאומית בנקודה האחת הזאת.

זה דפוס שאי-אפשר לנטרל ולהחזיר לאחור. אפשר רק להתעלם ממנו.

כשאתה מקשיב לאיומים ולהקנטות של אלה ששונאים אותך, אתה נותן להם כוח ביחס אליך. אם אתה מנסה לשנות את התנהגותך כדי לזכות באהדה מצדם, נחשול השנאה שלהם כלפיך רק יתעצם. לא את ההתנהגות שלך הם שונאים - אלא אותך עצמך. כשאתה מפגין חולשה, אתה מזמין אותם לתקוף. בכך שאתה נותן להם כוח לתמרן אותך, אתה רק מעצים את תוקפנותם ואת להיטותם לנצל את נקודות התורפה שלך. ואם תמשיך בדפוס הזה, תסיים את דרכך כעבד או כגופה. עבד, במידה והם מוצאים משהו שימושי להשאיר אותך בחיים בשבילו. גופה, אם הם לא. כך או כך, שיתפת פעולה והכנסת את הצוואר ללולאה שהם הכינו לך.

ישראל לא יכולה להמשיך כך. אף מדינה לא היתה מסוגלת לשרוד במצב כזה לאורך זמן. ובכל זאת, ישראל ממשיכה באותה דרך, צועדת לעבר הגרדום ומוחה בקול גדול שהיתה כאן איזו טעות איומה. אבל לא, אין פה שום טעות. התליינים מנידים בראשיהם בהזדהות ומבטיחים לבדוק את הנושא, בזמן שהם קושרים את ידי הקורבן מאחורי גבו.

זו פארסה, וכולם - מלבד הטיפשים ביותר בקרב הפורעים ובקרב הנידונים למוות - יודעים את זה.

אבל כמו הנידון למוות שמסרב בגבורה לכיסוי עיניים, ישראל מוזהרת שוב ושוב לא לעשות בעיות. לכי בשקט. תנשמי עמוק. עוד מעט זה ייגמר. מה העולם יגיד אם ישראל תתנגד? בדיוק מה שהעולם אומר עכשיו: שעושי הצרות הציונים הם האשמים בכל בעיותיהן של המדינות המזרח תיכוניות, שאלמלא ישראל היו שלוות ומשגשגות. שישראל היא התולעת בתפוח היפה והבריא של הדיקטטורות האיסלאמיות.

כל איום שהופנה נגד ישראל בא בתגובה לוויתורים מצדה, ולא כשהיא עמדה על שלה. בכל פעם שישראל בחרה בדרך המלך, אויביה ארבו לה ותקפו אותה מדרך צדדית. היה ראוי שכבר מזמן נתעורר ונתחיל ללמוד כמה לקחים ממה שמתרחש סביבנו. חבל התלייה כבר מוכן, והעם נאבק לנשום. הנשימה הנוכחית היתה ירושלים. הנשימה הבאה תהיה הגליל. ומה אז? כמה נשימות עוד נשארו?

לפני אוסלו, איימו על ישראל בטרור אם לא תציית. היא צייתה, והטרור התעצם בכמה סדרי גודל. ואז איימו עליה שאם היא לא תמשיך לשאת ולתת, יוטל עליה בידוד בינלאומי. היא המשיכה במו"מ, היא ויתרה - ובודדו אותה למרות זאת. איימו עליה בחרמות, ואז היא עשתה מחוות, ובכל זאת הוחרמה. עכשיו הם מאיימים בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. ואחריו מדינה דו-לאומית. ואחריה התערבות בינלאומית. חבל, גרדום, וכל השאר.

האם מישהו חושב שכל הדברים האלה לא יקרו בלאו-הכי אם ישראל תיתן לעבאס ולכנופיית המחבלים שלו מדינת טרור משלהם שבירתה ירושלים?

אף פשרה לא הצליחה עד עכשיו. מה שאומר ששום פשרה כבר לא תצליח. תהליך שבו צד אחד מתפשר שוב ושוב בעוד הצד השני רק מאיים ולוקח הוא לא תהליך; הוא שוד מזוין. אם מישהו מאיים עליך באקדח, אתה יכול לחשוב שאפשר לשחד אותו. עד שהוא בא אליך עוד פעם ועוד פעם. ואז זה כבר לא איום, זה תהליך. וזה סוג התהליך שאותו תהליך ישראל מנהלת, או יותר נכון, מנוהלת על-ידו. בסוף הדרך מחכה המוות. אם אתה מבחין רק באקדח, ולא בדפוס האיומים, אתה עלול להמשיך ולהיכנע עד שתגלה שוויתרת על ביתך, על אשתך ועל ילדיך, ולא נותר לך דבר מלבד חייך. ואז תאבד גם אותם. זה טבעו של התהליך. אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב לראות לא רק את האקדח, אלא גם את התהליך שבמסגרתו הוא פועל.

כשישראל נסוגה מעזה, איפשרה לחמאס לשלוט ברצועה, ולא עשתה דבר חוץ מלמנוע ממנו גישה חיצונית - העולם צווח כאילו שהיא מילאה את הארץ לאורכה ולרוחבה בקברים, כמו שאכן עשו סודאן או איראן או חברות אחרות במועצת זכויות האדם של האו"ם. ועכשיו, כשישראל מקריבה את חיי חייליה כדי למזער את האבידות האזרחיות של הערבים בעוד החמאס עושה הכל כדי להעצים את האבידות האלה, הצווחות גברו והפכו מחרישות אוזניים.

זה לא צדק. זה לינץ'.

כבר לא מדובר כאן במשא ומתן, או באיזה דיון רציני על מדינה. מדובר על כך שהעולם קם כדי להגן פה אחד על זכויותיו של ארגון שדוגל ברצח עם - ארגון שאמנתו כוללת את המילים הבאות מהחדית': "יום הדין לא יבוא אלא לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); כשהיהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, שיצעקו: הו המוסלמי! יש יהודי שמסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"

העמדת הפנים תמה ונשלמה. כבר אין לזה שום קשר לשלום או למשהו שדומה לשלום. הנושא הוא לינץ'. יש כאלה שהולכים להיהרג מרצון. אחרים חושבים שאין ברירה, ושבמחיר רצח אחד קטן הם יקנו את סובלנותו של דאר אל-איסלאם.

כך נראה חבל תלייה. זהו הגרדום. כשידיה קשורות, ישראל מאבדת את יכולתה להגן על עצמה. ועם התהדקות הלולאה, ישראל תמות. רק אם תתנגד לחבל התלייה, היא תוכל לשרוד. ורק אם תשחרר את ידיה, היא תוכל להתנגד.

דרך הכניעה היא הדרך אל המוות. ואם ישראל תמות, תלייניה יהיו הבאים בתור.

אספסוף הפורעים נמצא רק בתחילת מסע הלינץ'. תיאבונו גדל ככל שיש יותר מוות. דם לא משביע אותו, רק עושה אותו עוד יותר רעב. והוא יטביע את העולם בדם, אם לא יהיה מי שיעצור אותו. אבל עכשיו הלולאה מתהדקת, ונותרו רק עוד כמה נשימות.

מה ישראל תעשה עם הנשימות האלה? תזעק ותתחנן לצדק, או תילחם בכל כוחה ותקרע את לולאת החנק? נכון לעכשיו הבחירה עדיין בידיה. כשהחבל יסיים את עבודתו, כבר לא תהיה אפשרות לבחור.

===
קישור לגרסה האנגלית
תגובות

Tuesday, July 22, 2014

עוד סופשבוע של "מוות ליהודים" במערב

מברקלי עד בוסטון ומפריז עד סידני, העונה שוב התחילה. 

היפסטרים כורכים על הצוואר כאפיות מתוצרת סין, לובשים וסטים בצבעי הסוואה, ונוהרים לשגרירות ישראל הקרובה כדי לצרוח על שואה חדשה. 

שיעים וסונים מניחים לרגע בצד את סכסוכי הדמים ביניהם, ומשפחות שלמות של סורים וטורקים עומדות בלונדון או פריז וצווחות "מוות ליהודים". 

לאלה מצטרפים טרוצקיסטים קשישים וסטליניסטים מזדקנים, שבדרך כלל עוינים אלה את אלה לא פחות מהשיעים והסונים, אבל שוכחים את השנאה ההדדית לטובת הנפת שלטי קרטון במחאה על מכונת המלחמה הציונית.

דם מזויף נראה בכל פינה. תלמידי אמנות נמרצים שלא יודעים לצייר מנסים למצוא דרכים חדשות לשלב צלב קרס ומגן דוד. פעילים מדפיסים קריקטורות אנטישמיות לצד תמונות של אנשים מרוטשים מסוריה, מסרטי אימה הוליוודיים, ומדי פעם, גם מעזה, ודוחפים אותן בגאווה בפני כל מי שעובר במקום.

המארגנים לוקחים הפסקה משליחת מאמרים זועמים ל-Truthdig בנוגע לעשוקי הקקאו בברזיל וצוללים היישר לעצרת שבניגוד לכל העצרות האחרות שארגנו, התקשורת גם תגיע לסקר. הם משוטטים מול מחסומי המשטרה כמו צבועים רעבים בחיפוש אחר עיתונאי כלשהו. לא חשוב מי.

מול השגרירות הישראלית, ההיפסטרים מדמיינים שהם לוחמי גרילה. הם צורחים על דיכוי עד שקולם מצטרד, מזנקים לתוך סניף של סטארבאקס, יוצאים עם כמה ספלי לאטה קינמון ואז מתחילים לצרוח מחדש. פעילי גיוס של "הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי", "החזית המהפכנית העולמית", "התקוממות החזית הרביעית של פועלי המדינות", והפופולרית מכולם, "אחוות הפועלים והאיכרים המהפכניים", דוחפים לכיסיהם עלונים מוכתמים ומקווים שמישהו ייתן להם שלוק.

אינטלקטואל ירדני שכתב ספר על תשוקה מינית בעולם הערבי עולה על הבמה ומסביר שהציונות היא האנטישמיות האמיתית. מוסלמים בקהל צועקים שצבא מוחמד עומד לחזור. "יא יאהוד, יא יאהוד", הם צורחים. טרוצקיסט זקן מנופף בשלט עם דברי הנאצה של קרל מרקס על כך שאלוהי היהודים הוא הכסף. אבל המפגין שינה את המילה ל"ציונים", כך שעכשיו הציטוט כבר לא אנטישמי.

והנה מונפות הבובות. אולי במקור הן של נתניהו או רבין. לפעמים הן מתפקדות על תקן הארפר או קאמרון. אבל עכשיו, חליפותיהן המוכתמות בדם מעוטרות במגיני דוד, כדי שלא לבלבל את הצופים שמתקשים לנחש את זהותו של הגבר הלבן האלמוני עם שיני הערפד.

סוכן מטעם המשטר האיראני אוחז במיקרופון ומגנה את האפרטהייד האטומי שמונע מאיראן להגיע לפצצה. פעילים ותיקים בקמפיין לפירוז גרעיני, שהעבירו את שנות העשרים שלהם במחאות נגד השמדת העולם בלחיצת כפתור, מוחאים לו כפיים. פציפיסטים קווייקרים, מהדור שעוד עמד בכיכר האדומה עם שלטים בגנות המיליטריזם האמריקאי, מנידים בראשיהם בהסכמה.

אישה בחיג'אב, משקפי שמש כהים ואיפור כבד מקרבת את פיה למרחק סנטימטר מהמיקרופון ומייללת שהמשפחה שלה נרצחת בעזה - למרות שהיא בכלל מאיחוד האמירויות ושייכת לאחת החמולות החזקות שם. הסטודנטים שהיא "מארגנת" מניפים את אגרופיהם באוויר. "כוח להמונים! כוח להמונים!"

פעילה ב"קולות יהודיים למען השמדה מוחלטת של ישראל" היא הבאה בתור לעלות לבמה. היא בוגרת של קולג' שרה לורנס ופרקליטת צמרת, דור שישי במשפחה ותיקה של פרקליטי צמרת. אחותה היא רבה בבית כנסת רפורמי בבוורלי הילס. הבן שלה עומד איפשהו בקהל, לבוש בטי-שרט של החמאס.

"לא בשמי!", היא צורחת. והיא לא יכולה לחשוב על משהו אחר לצרוח, אז היא צורחת את זה שוב.

השוטרים, מניו יורק דרך ברלין ועד לונדון, מפהקים ומגרדים את הבטן. כבר לא אכפת להם. ההיפסטרים מתגרים בהם בתקווה לקצת אלימות. הם מצלמים אותם וצורחים בפרצופם. בחורות אנורקסיות כעוסות, פניהן מעוותים מרוב שנאה, יורקות על נעליהם המצוחצחות.

בשלב מסוים קבוצה קטנה של מפגינים בעד ישראל - נערים ונערות נושאי דגלים ומלווים בכמה גברים זקנים - עוברת בסמוך. הקהל משמיע נהמה מזועזעת ושועט לעברם כמו חיה שיצאה מדעתה. "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד", צועקים המוסלמים. "הלאה הגזענות הציונית", צווחים המרקסיסטים. "מוות ליהודים", צורחים כל השאר.

השוטרים הודפים אותם לאחור כמו לוחמים יווניים שמתקדמים לעבר חבורת ברברים מרופטת. עלונים מקומטים מתרוממים באוויר ונופלים לארץ באמצע הדרך. מישהו מצלם בווידאו את אלימות המשטרה ומעלה מיד אחר-כך את הסרטון ל-Vimeo. היפסטרים מתכרבלים על הרצפה, מורחים דם מזויף על אפם וצורחים שהם גוססים. השוטרים מרחיקים מהמקום את מפגינים הפרו-ישראלים כדי למנוע בעיות נוספות.

בפינה צדדית עומדים כמה גברים מבולבלים, בתלבושות שרוב הנוכחים מזהים בטעות כאופנה חסידית, ומחזיקים שלטים שהם עצמם לא מסוגלים לקרוא. אחת לשבוע הם מקבלים עשרים דולר או יורו לראש ומובאים באוטובוס מהקהילות שלהם כדי להניף שלטים בגנות ישראל. השלטים, כמו גם אתר האינטרנט שהם מפנים אליו, נוצרו על-ידי קבוצה מצומצמת של פעילים מרקסיסטים במימון איראני.

מנהיג חבורת הגברים, שהוא גם היחיד מביניהם שיכול לקרוא את השלטים, מכנה את עצמו רב - על אף שהוא בעצם מתחזה ונוכל בינלאומי עם חובות לבנקים ברחבי אירופה.

הוא צועק משהו למיקרופון, אבל הקהל חסר-מנוחה. משורר רחוב פלסטיני דוחף אותו הצידה ומדקלם יצירה על שנאה וסבל, דם ודיכוי. המשורר מפנה את מקומו למעגל מתופפים. מעגל המתופפים מפנה את מקומו לשיחת טלפון מסופרת אפרו-אמריקאית פמיניסטית. הסופרת האפרו-אמריקאית הפמיניסטית מפנה את מקומה לפעילה למען שפת הסימנים, שנושאת בדממה נאום שאף אחד לא יכול להבין.

בשולי הקהל מתחילים לשרוף דגלי ישראל. נערים תימניים משועממים נוטשים את הכיכר והולכים לזרוק אבנים על בית כנסת. המרקסיסטים מתחילים להתווכח על האינטרנציונל הרביעי. מישהו מרים מגאפון ומקריא ללא אישור שירים שפרסם בהוצאה עצמית. אוהדי דאע"ש מניפים מעל לקהל את הדגל השחור של הג'יהאד, והוא נכרך ומסתבך בדגל החיזבאללה.

אנשים מתחילים להכות ולבעוט זה בזה. סונים ושיעים מושכים אחד לשני בזקן. "חברים, חברים", קורא שמאלן קשיש, אבל אף אחד לא שם לב אליו. "מהפכה", צועקים ההיפסטרים.

השוטרים מתחילים לפזר את הקטטה. המתפרעים מתאחדים נגד השוטרים. העיתונאים הולכים הביתה ולא מדווחים על שום דבר מלבד הגינויים לישראל והאלימות המשטרתית. האישה בחיג'אב מופיעה כמעט בכל התמונות בתקשורת, ומתוארת שם כפליטה פלסטינית. הבלוגים הימניים שמוצאים את פרופיל הפייסבוק שלה ומוכיחים שהיא שקרנית, זוכים להתעלמות עקשנית מצד הניו יורק טיימס, הדיילי מירור והסידני מורנינג הראלד.

כך הסתיים לו עוד יום יפה במערב הגוסס.

===

קישור לגרסה האנגלית
תגובות

Sunday, July 20, 2014

ניצחון מוסרי פירושו תבוסה

בתקופתנו המתקדמת, דברים כבר לא קיימים כדי למלא את תפקידם. מכונות כביסה לא מתוכננות כדי לנקות בגדים, אלא כדי לחסוך מים ואנרגיה. מזון לא קיים כדי שיאכלו אותו, אלא כדי שיימנעו ממנו. צבאות לא מיועדים לנצח במלחמות, אלא כדי להיות מוסריים. וצבא מוסרי באמת הוא זה שלא נלחם אף פעם. אם הוא נאלץ לצאת למלחמה, הוא נלחם באופן פרופורציונלי ככל האפשר ומוריד הילוך כשהוא עומד לנצח, כדי שלאויב תהיה הזדמנות להתאושש ולגרום לו מספר פרופורציונלי לגמרי של אבידות.

אפשר לשכוח מהסתערות במעלה הגבעה. צבאות בימינו מסתערים במדרון אל פסגת המוסר, והם לא מנסים לכבוש אותה מידי האויב, מפני שזו הדרך הבטוחה לאבד אותה. להיפך: הם תובעים בעלות עליה באמצעות הסירוב לנסות ולכבוש אותה. בכך הם מבססים את זכותם המוסרית על הפסגה הזאת, שאותה הם לא יכולים להעביר בפועל לשליטתם מפני שהם מסרבים להילחם למענה.

ישראל נמצאת במאבק מתמשך על פסגת המוסר. הפסגה הזאת היא בשביל הישראלים המודרניים מה שארץ ישראל היתה בשביל אבותיהם החלוצים, שייבשו ביצות, בנו כבישים וירו בפורעים. עד שהתברר שכמה מהפורעים האלה הם, הפלא ופלא, העמים המדוכאים של האזור, היישר מסוריה או מירדן – ואלה ניגשו מיד לעבודה ומחו רטרואקטיבית נגד היישובים שנבנו על אותן ביצות, שהוצגו בשכתוב מרהיב של ההיסטוריה כרכושם של אבות-אבותיהם (כולל מפתחות אקסטרה-לארג' לדלת הביצה).

למרבה הצער, הדרך היחידה לנצח במלחמה על פסגת המוסר היא להפסיד. כמו במקרה של צבאות ערב העצומים שחזרו ופלשו לישראל, עשו ככל יכולתם להכניע אותה בעזרת מיטב הפלדה הסובייטית שהצליחו לספק להם המפעלים הקפואים בהרי אורל, ולבסוף כשלו במזימתם להשליך את היהודים לים – אבל במקביל הצליחו לכבוש את עמדת העליונות המוסרית בסכסוך. ובהמשך, עוזריהם המחבלים יצאו למערכה ארוכה של עשרות שנים שבהן הם ביססו את עליונותם המוסרית באמצעות חטיפת מטוסים מלאים באזרחים, רציחת ספורטאים באולימפיאדה, ודחיפת זקנים בכיסאות גלגלים מסיפוני אוניות.

כל מסעות הרצח האלה לא השיגו שום דבר מועיל מלבד רצח יהודים, דבר שבעיני מוחות מעוותים מסוג מסוים נחשב כבעל תועלת בפני עצמו. אבל הכישלון הזה העניק למחבלים את השליטה בפסגת המוסר. כישלונם לנצח במלחמה באמצעות חטיפת אוטובוסים והשתלטות על בתי-ספר הפך איכשהו, בעיני דעת הקהל העולמית, להוכחה ניצחת לעליונותם המוסרית ואצילות רוחם.

כשערפאת דידה אל דוכן הנואמים באו"ם, בחגורתו אקדח ועל ראשו סחבת כותנה מרושלת שעתידה להפוך, עשרות שנים לאחר מכן, לפריט אופנה הכרחי של היפסטרים ברחבי המערב –  המחזה נגע ללבו של העולם כולו. למה? כי מחויבותו לרצח אנשים בשם מטרה כושלת שאפילו הוא עצמו לא האמין בה, בתמורה למזומנים של מפעיליו בעולם הערבי, המחישה את רצונו הכנה להגיע אל פסגת המוסר.

בשנות השבעים, אחרי שישראל ניצחה ביותר מדי מלחמות, הנרי קיסינג'ר הציע לה להפסיד באיזו מלחמה כדי לרכוש אהדה בינלאומית. גולדה לא התלהבה מהרעיון, אבל ההצעה של הנרי היתה מהסוג שאי-אפשר לסרב לו. ישראל כמעט נחרבה ב-73', אבל דווקא אז, כשאהדת העולם היתה במרחק נגיעה, הגברים הישראלים שעטו החוצה מבתי הכנסת ונדחקו למוניות צפופות כדי להגיע לחזית, והתמונה התהפכה. ישראל ניצחה, השר האמריקאי הפסיד, ומגרשי הגרוטאות בארץ התמלאו בפלדה סובייטית – מה שבוודאי שימח את בעלי המגרשים, אבל העציב מאוד את כל אלה שערגו לפיורדים הנשגבים שמתוכם מתנשאת פסגת המוסר.

ב-91' ישראל החליטה להוציא את הכלים הכבדים ולנצח את ערפאת במשחק שלו. רבין ופרס פיתו את המחבל הוותיק לנטוש את בטלת הפנסיה ולבוא איתם לוושינגטון, שם הם נכנעו לו בטקס רשמי בגן הוורדים בנוכחות ביל קלינטון הקורן מאושר. סוף כל סוף ישראל הגיעה אל פסגת המוסר. ואז ארה"ב חתכה נתח עסיסי מהפסגה הזאת ונתנה אותו לערבים. אמנם קלינטון נחל מאוחר יותר אכזבה באוסלו, כשפרס נובל לשלום ניתן למחבל המיוזע במקום לו-עצמו, אבל אולי היה כדאי שיחשיב את התבוסה הזאת כעוד ניצחון מוסרי.

אלא שפסגת המוסר התגלתה כחמקמקה במיוחד מבחינת ישראל. הפוגה רגעית אמנם נרשמה כשהיה נדמה שהחטא הקדמון של כיסוח האויב זכה לכפרה בגן הוורדים, אבל אז המחבלים התחילו שוב לרצוח ישראלים והישראלים התעקשו להשיב מלחמה. בן-רגע הוקפה פסגת המוסר בשרשרת עבה, עם מושבים מוזמנים מיוחדים לטרוריסטים ושלט שעליו כתוב: "אין כניסה לישראלים כלשהם, אלא אם הם יתנערו מהממשלה שלהם, מהציונות, ומזכות ההגנה העצמית".

השלום היה "התקווה" החדשה: לא להיות עם חופשי בארצנו, אלא להיות עם מוסרי בארץ שלא באמת שייכת לאף אחד, בשאיפה אופטימית שכולם יוכלו לחיות בה בהרמוניה. אלא שמשמעותו של שלום עם מחבלים היתה שצריך להימנע מלהשיב מלחמה. והיה גבול למה ש-70 אחוז מאזרחי המדינה, אלה שלא פינטזו על השלום מדי ערב לפני השינה, היו מוכנים לספוג תחת הכותרת הזו.

וכך מחבלים הרגו ישראלים, ישראלים הרגו מחבלים, והאו"ם גינה את ישראל ודרש ממנה לפתור את הבעיה בדרכי שלום, בכך שתמסור עוד שטחים למחבלים ותוכיח להם את מחויבותה לפתרון בלתי-אלים. לא היתה שום ציפייה שהמחבלים יפעלו באופן זהה ויוכיחו מחויבות כזאת לישראל, מפני שהם כבר זכו בפסגת המוסר בכך שהפסידו בכל הקרבות שלהם עם צה"ל – כולל בבית הספר שבו הם הציבו צלפים, הכנסייה שעליה הם השתלטו, ובית החולים שבו הם השתמשו כמחסן נשק.

הדילמה הגדולה שעומדת בפני ההנהגה הישראלית היא איך לנצח במלחמה מבלי להפסיד את עמדת העליונות המוסרית. זו משימה קשה במיוחד, מפני שהיא דורשת ניצחון במלחמה יחד עם ניצחון בשלום. ואי-אפשר לעשות את שני הדברים האלה בו-זמנית.

הפתרון שבו בחרה ישראל היה לנהל מלחמות מוגבלות תוך כדי שמירה על מחויבות מוחלטת לשלום. ברגע שמלחמה כלשהי מתחילה, מתחיל מיד הלחץ על המדינה להסכים להפסקת אש כדי להוכיח את המחויבות הזאת. ואז החמאס מתחיל שוב לירות רקטות, וכל הריטואל חוזר על עצמו. אבל ישראל מתקשה לסרב להפסקת אש, מפני שמנהיגיה עדיין מאמינים שהם יכולים לזכות בעליונות מוסרית בכך שיוכיחו שהם מחויבים לשלום יותר מהצד השני.

אבל אי-אפשר לנצח בתהליך השלום. אי-אפשר אפילו לשרוד בו, בטווח הארוך. שלום יכול להתקיים או כדבר נתון, או כמצב שנשמר על-ידי צבאות חזקים והרתעה אמינה. את השלום אי-אפשר לבנות על פסגת המוסר, רק על קבריהם של האנשים שהקריבו את חייהם כדי לשמור עליו.

החתירה לעליונות מוסרית היא פרויקט אבוד מראש. אי אפשר להילחם בלי לפגוע באף אחד, ואם אתה מכריז בגאווה על מוסריותך, אתה רק מאפשר לאויביך להאשים אותך בצביעות. מישהו שעסוק רוב הזמן במחאות קולניות על-כך שהוא לא גנב, שהוא בחיים לא נגע בשקל של אדם אחר, ושהוא מוכן להישבע בכך על ערימה ענקית של ספרי תנ"ך – איש כזה נראה הרבה יותר אשם ממישהו שמזעיף פנים ואומר למאשימים שיילכו לעזאזל. ככל שישראל מגוננת יותר על מוסריותה, כך היא מהדקת במו-ידיה את השרשראות שכרכו שונאיה סביב צווארה.

ישראל מלטשת את תורות הלחימה שלה במטרה לנהל מלחמה מוסרית באמת, והתוצאה היא שיטות מתוחכמות שהורגות מחבלים אבל עדיין גורמות לנזק סביבתי, וחיילים שפוחדים יותר לירות מאשר שיירו עליהם. כל המאמץ העילאי הזה הוא לחינם, מפני שלאויבי ישראל לא משנה אם יש להם תמונה אחת של אזרח ערבי מת לנופף בה, או אלף. הגינוי הוא זהה בשני המקרים. בכך שהיא חותרת לנצח בשלום, ישראל – כמו כל המדינות המודרניות – מפסידה במלחמה.

אבא של חייל בצה"ל אמר לבנו, לאחר שקראו לו לפעילות מבצעית, שהוא מעדיף לבקר אותו בכלא מאשר בבית הקברות: "אם יורים עליך, תירה בחזרה". זו עצה טובה לא רק לחייל הצעיר, אלא גם למדינת ישראל עצמה, ולשאר העולם המתורבת. עדיף לירות מאשר שיירו עליך. עדיף להיחשב לפושע, מאשר שיתאבלו עליך במוזיאוני שואה. עדיף להשאיר את פסגת המוסר לאלה שסוגדים לרומנטיקה של שפיכות דמים ותבוסות בלתי-נגמרות. עדיף להפסיד בשלום ולנצח במלחמה.

===

קישור לגרסה האנגלית
תגובות

Friday, July 18, 2014

החמאס ומלחמתו בילדים

בכל שנה יוצא מגני הילדים של עזה מחזור חדש של בוגרים לבושים כמחבלים מתאבדים. בטקס הסיום מוצגים ארונות מתים קטנים, עם דגלים של ארגוני טרור ובלונים צבעוניים.

אחד המורים הסביר: "בטקסי הסיום השנתיים אנחנו דואגים לכך שהילדים ייצגו את תפקידם במסגרת המאבק וההתנגדות בדרכו של אללה".

ילד אחד סיפר על רצונו לפוצץ את עצמו כדי להרוג יהודים רבים ככל האפשר. המאמר התפאר בכך שהילדים "רוצים להתנדב בעתיד". אבל לא לכולם יש סבלנות לחכות. עבדאללה קוראן, לדוגמה, היה רק בן 12 כשנתפס עם פצצה בתיקו. ושטיפת המוח מתחילה בגיל צעיר בהרבה. עיתונים ותוכניות טלוויזיה מעודדים את הילדים בכל אמצעי - משירים ועד דמויות מחופשות - לרצוח ולמות. בתוכנית "חלוצי המחר", הילדים מוסתים לגדול כדי לרצוח יהודים. "את כולם?", נשאלה ילדה אחת באולפן. התשובה: "כן".

חמאס לא רק הופך ילדים לרוצחים; הוא גם משתמש בהם כמגינים אנושיים. הארגון דחק במשפחות עזתיות שלמות להגן עליו כך. הוא תועד בשיגור רקטות מקרבת בית ספר.

שר הפנים של חמאס אמר: "אצל בני העם הפלסטיני, המוות הפך לתעשייה... ולכן הם התארגנו כמגינים אנושיים שבהם חברים הנשים, הילדים, הזקנים, וקדושי הג'יהאד".

כשדובר מטעם החמאס דיבר בזכות השימוש במגינים אנושיים, הוא הזכיר את המקרה של ניזאר ריאן, אחד מראשי החמאס שהקיף את עצמו במתכוון בנשיו וילדיו כששמע כשעומדים להתקיף אותו, ושאל בני משפחה אחרים אם הם רוצים למות איתו כשהידים.

אבל חמאס, כמו אש"ף והג'יהאד האיסלאמי, לא רק משתמש בילדים שלו כבשר תותחים. הוא שואף לרצוח ילדים יהודים.

בפיגוע ההתאבדות במסעדת "סבארו" בירושלים נרצחו בין היתר שבעה ילדים, כולל ילדה בת שמונה וילד בן שנתיים. ילדים רבים אחרים נפצעו. ילדה בת שלוש הועפה באוויר בפיצוץ ונחתה על שברי זכוכית.

"אנשים - תינוקות - עפו דרך החלון והתכסו בדם", תיאר עד ראייה את האירוע המחריד. רב מניו יורק שהיה במסעדה סיפר על "הליכה בתוך ערימת גופות, כולל של ילדים". עד ראייה נוסף סיפר: "הדבר הכי נורא שראיתי, ושאני חושב שילווה אותי כל חיי, היה תינוק שישב בעגלה מחוץ לחנות אחת - והיה כבר מת. אחרי הפיצוץ, אמו של התינוק יצאה מהחנות והתחילה לצרוח בהיסטריה".

אחת המחבלות שהשתתפו בפיגוע תיארה את תחושותיה ואת תגובות הערבים לחדשות. "בזמן שנסעתי באוטובוס [לרמאללה] וכולנו בירכנו זה את זה, אמרו ברדיו שהיה פיגוע התאבדות במסעדת סבארו, וששלושה אנשים נהרגו. אני מודה שהייתי קצת מאוכזבת, כי קיוויתי למספר גבוה יותר. ועדיין, כשהם אמרו 'שלושה הרוגים', אמרתי: 'השבח לאללה'. אחרי שתי דקות אמרו ברדיו שהמספר עלה לחמישה. רציתי להסתיר את החיוך שלי, אבל פשוט לא יכולתי. השבח לאללה, זה היה נהדר. כשהמספר המשיך לעלות, הנוסעים מחאו כפיים".

מחבל נוסף שהשתתף בפיגוע אמר, "אנחנו חייבים לשלוח להם מסר שהילדים שלהם לא בטוחים". אביו של המחבל המתאבד, שבא ממשפחה אמידה, הסביר את המניע לפיגוע: "אנחנו חייבים להיפטר מהיהודים".

יוסוף אל-קרדאווי, המנהיג הדתי של תנועת האחים המוסלמים "המתונה" - שהיא ארגון האם של החמאס ואל-קעידה - אמר: "התקפות התאבדות הן הדרגה הגבוהה ביותר של מות קדושים, כי אין דבר כזה 'אזרחים' בישראל".

הוא הוסיף: "יש ברשותנו ילדים שהם פצצות, והפצצות האנושיות האלה חייבות להימשך עד לשחרור".

שייח' ראשיד גאנושי, מהמפלגה הטוניסאית א-נהדה, המתונה באותה מידה, אמר: "אין בישראל אזרחים. התושבים - גברים, נשים, וילדים - הם חיילים בצבא המילואים, ולכן מותר להרוג אותם". אגב, ההשתלטות של א-נהדה על טוניסיה זכתה לתואר "ההצלחה היחידה" של האביב הערבי.

שייח' אחמד יאסין, שהיה המנהיג הרוחני של חמאס, אמר: "אין אזרחים בישראל, הם כולם צבא, כולם כובשים". איסמעיל אבו שנב, אחד ממייסדי חמאס, שמתואר לעתים קרובות בתקשורת כאחד מהמנהיגים המתונים בארגון, חזר על דברי המפלצת הזקנה: "אין אזרחים בישראל".

סעיף 7 באמנת חמאס כבר הבהיר ששיאה של מלחמת הדת שמנהל הארגון יהיה השמדתם המוחלטת של כל היהודים. פירוש הדבר הוא, כמו שאמר גאנושי, השמדתם של גברים, נשים - וילדים. חמאס משתמש בילדים של עצמו כמגינים אנושיים וכבשר תותחים. והוא שואף לרצוח כמה שיותר ילדים יהודים.

כשישראל הורגת בטעות ילדים ערבים תוך כדי מלחמה, המדינה כולה נכנסת לטראומה. כשהערבים הורגים ילדים יהודים, הם חוגגים - כמו הנוסעים באוטובוס לרמאללה שמחאו כפיים בכל פעם שהרדיו השמיע דיווח על מספר הנרצחים המעודכן במסעדת סבארו. חמאס ממשיך לחגוג ולציין את הפיגוע הזה, מפני שרצח ילדים הוא התגלמות ערכיו הדתיים.

שייח' מוחמד אבן אל-עות'יימין, שהיה אחד מאנשי הדת הבכירים בערב הסעודית, הסביר מדוע יש לרצוח נשים וילדים. "מה שברור הוא שמותר לנו להרוג את נשיהם וילדיהם, אפילו אם זה עלול למנוע מאיתנו לקחת אותם כרכוש (עבדים) - מפני שזה שובר את לבם של האויבים".

"אם לא נהרוג אותם, זו תהיה השפלה בשבילנו", הוסיף השייח'. "כבודם של המוסלמים חשוב יותר מרכוש".

פסק ההלכה הזה צוטט על-ידי אנוואר אל-אוולאקי, התועמלן הבכיר של אל-קעידה.

מבחינת חמאס, כמו מבחינת אל-קעידה, בוקו חראם ואינספור ארגוני טרור איסלאמיים אחרים, ילדים מתים הם סיבה לגאווה. ארגוני הטרור ממלאים את ילדיהם בשנאה וחוגגים כשהילדים האלה רוצחים את ילדיהם של מי שאינם מוסלמים.

כת מוות שולטת בעזה. היא שואפת למותם של ילדים בשני הצדדים, והיא האחראית לו.

===

קישור לגרסה האנגלית
תגובות

Monday, July 14, 2014

שינוי כללי המשחק בעזה

טרור הוא סוג של משחק. הכללים פשוטים. יש שלוש ברירות: 1. לחסל את הטרוריסטים. 2. לחיות עם הטרור. 3. להיכנע לטרוריסטים. 

אין ברירות אחרות. 

הברירה הראשונה באה מהימין. הברירה השלישית באה מהשמאל. הברירה השנייה היא זו שבה בוחרים הפוליטיקאים כשהם לא רוצים לקבל החלטה שתשנה את הסטטוס קוו.

למרות כל הפיצוצים בעזה, ישראל עדיין תקועה בברירה השנייה. התקיפות האוויריות לא מיועדות לחסל את החמאס. תפקידן הוא להקטין את יכולותיו הצבאיות, דבר שיביא לשנה או שתיים של שקט יחסי. ואז נקבל עוד מאותו דבר בקיץ 2016, כשלחמאס יהיה נשק איראני וסורי קטלני יותר, שיאיים על חלק גדול יותר מהמדינה.

זה לא נשמע כמו עסקה טובה במיוחד, אבל מלחמות כאלה הביאו יותר שלום ממה שתהליך השלום אי-פעם הצליח לספק. תהליך השלום הביא מלחמות; המלחמות הביאו שלום זמני.

הסטטוס קוו הזה הפך לברירת המחדל של המיינסטרים הישראלי - מאז שהציבור בארץ הבין שתהליך השלום לא יפתור את הסכסוך, בעוד מנהיגי המדינה מסרבים להמרות את פי האו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופי ושאר האיחודים על-ידי יציאה לפעולה ממשית לחיסול המחבלים.

כשנתניהו התמודד בפעם הראשונה נגד פרס, ההבדל בין המרכז-ימין והמרכז-שמאל היה שנתניהו רץ על מצע של ביטחון במקום הראשון ופייסנות במקום השני, ואילו פרס רץ על מצע של פייסנות במקום הראשון וביטחון במקום השני. המרכז-ימין האריך לשלוט בפוליטיקה הישראלית, מאחר שרוב הישראלים ראו את העדיפות שנתן הליכוד לביטחון כגישה נכונה יותר מהעדיפות שנתנה מפלגת העבודה לפייסנות.

הבחירה לחיות עם הטרור היתה ריאלית בשנות ה-80. היא הפסיקה להיות כזו ברגע שישראל איפשרה למדינות טרור לקום בחסות תהליך השלום. התמודדות עם טרור בשטח שבו אתה שולט אינה דומה להתמודדות עם מדינות טרור שלמות בתוך גבולותיך. אפילו הפרדה פיזית לא מספיקה במקרה כזה - לא כל עוד ארגוני טרור יכולים להפגיז את הערים המרכזיות שלך.

ישראל מגיבה לאיום הזה באמצעות תקיפות אוויריות קלות שפוגעות ביכולת הצבאית של חמאס. הארגון מאבד כמה מפקדים, לוחמים ורקטות, אבל נוחל ניצחון הסברתי. הישראלים קונים שנתיים של שקט במחיר עידוד אויביהם לגנות אותם כגזענים ורוצחי תינוקות. ואז החמאס מחליף את הרקטות והלוחמים שאבדו לו ופותח בסבב שיגורים נוסף, וכל העסק מתחיל מחדש.

הטיעון של השמאל - כפי שמנסחים אותו פרשני הוושינגטון פוסט, שמאלנים ישראלים, אובמה, דיפלומטים מכל הבא ליד, בכירים בדימוס במערכת הביטחון, אקטיביסטים היפראקטיביים במימון מיליארדרים קיצוניים, וכל סוגי האויבים החיצוניים והפנימיים - הוא שלישראל אין ברירה אלא לאמץ את הברירה השלישית: פייסנות.

ישראל נאלצת להמר על פייסנות מפני שמצבה הולך ומחמיר, הם טוענים. מה שהם שוכחים להזכיר הוא הסיבה שהמצב מחמיר: הלחץ שלהם על ישראל לפייס את המחבלים למרות שהבעיות הנוכחיות נגרמו מצעדי פייסנות קודמים.

"שתה את הרעל הזה", אומרים רופאי הדיפלומטיה. "הוא ירפא אותך מכל הכאבים שאתה מרגיש מאז הפעם האחרונה שאמרנו לך לשתות רעל".

"אם לא תשתה יותר רעל, המחלה שלך תחמיר ואז תמות", הם אומרים. ואם מצבך מידרדר עוד יותר אחרי שתיית מנת הרעל הנוספת, הם אומרים שזו אשמתך כי לא שתית מספיק רעל. אילו רק מסרת את כל ירושלים ואת רמת הגולן, המחבלים לא היו תוקפים אותך שוב.

ישראל נתקעה בין הברירות השנייה והשלישית - או לחיות עם הטרור או להיכנע לו. והיא דילגה בין שתי אלה הלוך ושוב.

אנשים בכלל ופוליטיקאים בפרט בוחרים באופציה שגורמת הכי מעט כאב בכל זמן נתון. ישראל בוחרת בפייסנות בתגובה ללחץ בינלאומי. וכשהפייסנות מובילה לטרור, ישראל פוגעת בחמאס במידה שתיצור התרעה זמנית, בלי לגרור יותר מדי זעם בינלאומי - כלומר שוב בחירה באפשרות הכי פחות כואבת.

זה טבעו האמיתי של המעגל שבו ישראל שבויה. זה לא מעגל של אלימות; זה מעגל של התחמקות.

הברירה הראשונה, לחסל את הטרוריסטים, היא הכואבת ביותר בטווח הקצר, אבל הכי פחות כואבת בטווח הארוך. הברירה השלישית, לפייס את הטרוריסטים, גורמת לכאב המועט ביותר בטווח הקצר, ולכאב הרב ביותר בטווח הבינוני והארוך. הברירה השנייה, לחיות עם הטרור, מעט יותר כואבת בטווח הקצר, מעט פחות כואבת בטווח הבינוני, אבל עדיין די מכאיבה בטווח הארוך.

הישראלים הסכימו לכאב בטווח הקצר והארוך בתמורה להקלה מסוימת בעתיד הקרוב. הם מוכנים לקבל פיגוע מדי פעם ואת העימות המסלים והולך, שדוגמה לו אנחנו רואים עכשיו, בתמורה לשנה או שתיים של שקט יחסי.

קל לבקר את ישראל על הימנעותה מחיסול החמאס, אבל בואו ניזכר לרגע במה שבאמת חוסם את דרכה לאפשרות הזאת.

ראש הממשלה יצחק רבין גירש 400 מחבלי חמאס, כולל מנהיגים רבים של הארגון. בנאום בכנסת ב-21 בדצמבר 1992 הוא הזהיר: "המאבק שלנו בטרור האיסלאמי והאחר, נועד גם להאיר את העולם הרובץ בתרדמה, במיוחד לגבי הסכנה של האיסלאם הפונדמנטליסטי. אנו קוראים לכל האומות ולכל העמים להקדיש מתשומת ליבם לסכנה הגדולה הנובעת מן האיסלאם הקיצוני הזה. הוא הסכנה האמיתית והרצינית לשלומו של העולם בשנים הקרובות."

אבל הקהילה הבינלאומית החליטה ששלום העולם מאוים דווקא מגירוש מחבלי החמאס. התקשורת העבירה חודשים בסיקור "סבלם" של של המחבלים המגורשים בלבנון. ארה"ב הצביעה בעד החלטת או"ם המגנה את ישראל ומורה לה "להבטיח את חזרתם הבטוחה והמיידית של כל המגורשים". שגריר ארה"ב באו"ם אמר שגירוש המחבלים "לא תורם למאמצי השלום הנוכחיים".

ב-1988 ישראל גירשה קומץ של מחבלי חמאס ואש"ף. אחד מהם, ג'יבריל רג'וב, נשבע שאם ישראל לא תאפשר להם לחזור, הם "יסתננו פנימה כפצצות אנושיות עם חומרי נפץ קשורים לבטנם".
סגן מזכיר המדינה, ג'ון ווייטהד, הזהיר את ישראל שאם לא תשקול מחדש את הגירוש, "ייגרם נזק ליחסים הדו-צדדיים בינינו".
ואם זו היתה התגובה של ממשלי רייגן ובוש לגירוש של כמה מחבלים, רק דמיינו מה תהיה התגובה של אובמה והאיחוד האירופי למאמץ כולל לסלק את חמאס ופת"ח מארץ ישראל.

ובכל זאת, אי-אפשר להמשיך עד אין קץ בהתחמקות מהבלתי-נמנע.

אם ישראל לא היתה מתקפלת בתהליך השלום, אולי היא היתה יכולה לשמר את הסטטוס קוו של האינתיפאדה. אבל הברירה השנייה היא כבר לא אופציה אפשרית בטווח הארוך. ההתקפות יצאו מזמן מתחום הטרור הרגיל, ועכשיו הן מתנהלות בקנה מידה צבאי.

ראיית הטרור כדבר נסבל חדלה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח. על זה מסכימים גם השמאל וגם הימין. ההתקפות כופות על ישראל לבחור - או עימות נרחב או פייסנות נרחבת. פיוס מחבלים נכשל בכל פעם; רק חיסולם יכול לפתור את הבעיה.

בישראל יש שמאל שלהוט לאמץ את מדיניות הפייסנות ההרסנית תוך התעלמות מהשלכותיה. היא צריכה ימין שמתייחס למלחמה באותו אופן חסר-עכבות, על מנת שתוכל לחצות את סף הכאב שמונע ממנה לעשות את הדבר הנכון ולהחזיר לידיה את השליטה על עתידה.
====

תגובות

מיתוס הענישה הקולקטיבית

מכל דברי הביקורת נגד מאבקה של ישראל בטרור האסלאמי, ההאשמה הוותיקה, התדירה והמושרשת ביותר היא "הענישה הקולקטיבית". בכל פעם שאזרחים ישראלים נרצחים והמדינה מגיבה, היא מואשמת באופן אוטומטי כמי שמענישה את כלל הערבים ביהודה, שומרון ועזה על מעשיהם של בודדים.

מצב זה נוצר כיוון שישראל נלחמת באויב שמתעקש להחזיק בו-זמנית בכל היתרונות של מדינה ושל היעדר מדינה, אך ללא החסרונות. כך למשל, ממשלת האחדות פת"ח-חמאס היא מדינה כאשר היא מעוניינת להשיג דבר מה מהאו"ם או מארה"ב, אבל היא לא מדינה כשמגיע הרגע לקחת אחריות; הערבים שחיים בעזה וביו"ש נחשבים לאזרחים בכל מה שקשור לזכויות פוליטיות, אך לא בכל מה שנוגע לאחריות על תוצאות ההחלטות הפוליטיות שלהם. העולם נדרש לקחת ברצינות את הכרעותיהם כמצביעים, אבל ברגע שההצבעה הזאת מובילה למלחמה, הם כבר לא אחראים. באותו אופן, הרשות הפלסטינית היא מדינה כשהיא מציגה תביעות טריטוריאליות, אבל היא לא מדינה כשהיא מתעקשת על גבולות פתוחים עם ישראל וטוענת שכל צעד ישראלי לאבטחת הגבול הוא הפרה של זכויותיה.

ואכן, טרוריסטים פועלים לעתים קרובות באזורי דמדומים משפטיים כאלה, אבל הרשות הפלסטינית היא מקרה יוצא-דופן: יש לה את המבנה השלם של מדינה, בלי אף אחת מהחובות הכרוכות בכך. אם ישראל מתייחסת אליה כאל מדינה בתגובה לפעולה מלחמתית, מאשימים אותה בענישה קולקטיבית – למרות העובדה שהרשות היא תוצר של רצון פוליטי קולקטיבי, והתקפה עליה היא לא ענישה קולקטיבית אלא פשוט מלחמה.

כאמור, לאחרונה הקימו פת"ח וחמאס את ממשלת האחדות הפלסטינית. כשהממשלה הזאת רוצה ללכת לאו"ם, אומרים שהיא מייצגת את הרצון הפוליטי של האוכלוסייה, אבל כשחמאס תוקף את ישראל, פתאום זהו אינו אקט קולקטיבי, אלא פשע של יחידים. אם ישראל מכה בראשי חמאס היא תוקפת נציגים פוליטיים, אבל אם ישראל מטילה מצור על אזור שמנוהל על-ידי טרוריסטים שמתיימרים להיות מדינה, היא מואשמת בהפעלת ענישה קולקטיבית. המחבלים דורשים חסינות פוליטית כמנהיגים של קולקטיב – וחסינות מפני התקפה קולקטיבית כאנשים פרטיים, במקום כמנהיגים ואזרחים של ישות פוליטית.

מבקריה של ישראל לא רק רוצים ללכת בשתי הדרכים האלה בו-זמנית; הם רוצים ללכת בכל דרך אפשרית שנותנת יתרון למחבלים ומציבה את ישראל בעמדת נחיתות, כך שבכל תרחיש שהוא, ישראל לא צודקת.

הפרדוקס הזה מעמיק כשמדובר בישראל עצמה. פת"ח וחמאס לא נחשבים כאחראים להתקפות הטרור שלהם, אבל ישראל מוחזקת כאחראית לפעולות אישיות של אזרחיה. ובאותו זמן, כל תנועת ה-BDS היא עונש קולקטיבי אחד גדול נגד ישראלים מכל דת ורקע אתני, שמוטל על-ידי פעילים שמציגים את עצמם כמתנגדים לענישה קולקטיבית. אבל ענישה כזאת תמיד הייתה דבר מקובל; זאת אומרת, כל עוד היא נגד ישראלים.

כשנערים ישראלים נרצחים בידי מחבלי חמאס, במקום להגדיר את הרצח כמקרה שבו מדינה זעירה מפעילה באקראי טרור כעונש קולקטיבי, מתרצים אותו כתוצאה של איזה דחף פופוליסטי שנובע מ"הכיבוש". אבל כשישראל תוקפת את חמאס, אם אנשים מתוך האוכלוסייה האזרחית, שתומכים בארגון הטרור ומשמשים מרצונם כמגיניו האנושיים, נהרגים בהתקפה, פתאום זהו עונש קולקטיבי. באותה מידה זה עונש קולקטיבי אם ישראל חוסמת את הגישה לשטח שנשלט בידי חמאס.

כך, טיעון הענישה הקולקטיבית, כמו כל דבר אחר שקשור לסכסוך, פועל רק בכיוון אחד. כל דבר שישראל עושה לפת"ח ולחמאס יכול להיחשב לענישה קולקטיבית; כל דבר שהם עושים לישראל, כולל ירי אקראי של רקטות על בתי ספר ובנייני מגורים, לא נחשב.

אילו ישראל אכן הייתה הסמכות השלטונית היחידה בעזה וביו"ש, היה מצופה ממנה לתפקד ככוח שיטור ולא ככוח צבאי. אבל ישראל נמצאת במצב של עימות מזוין עם המדינה הזעירה של הרשות הפלסטינית, שנמשך כבר כשני עשורים. הנהגת הרשות פתוחה וגלויה בנוגע לעימות הזה, על אף שאבו מאזן למד להיות עמום יותר מקודמו, יאסר ערפאת. הרשות מעודדת ומקדמת טרור, ותת-הקבוצות הפוליטיות שמנהלות אותה לוקחות בו חלק פעיל.

הקהילה הבין-לאומית, לעומת זאת, מעמידה פנים שאנחנו עדיין ב-1985 ולא ב-2014. היא מצפה מישראל לנהוג כאילו יש לה שליטה מלאה ביו"ש ובעזה, וכאילו עריה לא מופגזות במטחי רקטות. ואם היא מגיבה על פעולות מלחמתיות באמצעות יציאה למלחמה, אז היא אשמה בענישה קולקטיבית. אך כשחצי מיליון אזרחים ישראלים נאלצים לרדת למקלטים, זה לא פשע של יחידים. זו מלחמה.

ההישג היחיד של תהליך השלום היה לתת לפת"ח ולחמאס את הכוח והתשתית לנהל לחימה כוללת נגד ישראל, בלי החובה למלא אף אחד מדיני המלחמה ובלי לתת לקורבנותיהם את הזכות להשיב מלחמה על-ידי הגדרתם כמדינת אויב. ישראל מתייחסת לבעיה הזאת כאל עימות צבאי. אויביה נתמכים על-ידי האוכלוסייה האזרחית שמאחוריה הם מסתתרים. אבל על-אף שיש להם את כל הסממנים של מדינה, יש להם גם חסינות מפני נשיאה בתוצאות של המלחמות שהם יוזמים.

ישראל יכולה לחדול מתפיסת המצב כעימות צבאי רק אם היא תחדש את שליטתה בעזה וביו"ש ותסלק משם את כל הגורמים האחרים, כולל פת"ח וחמאס. במקרה כזה היא תפעיל סמכות משטרתית על אוכלוסייה אזרחית, להבדיל מסמכות צבאית נגד מדינת אויב. כל עוד זה לא קורה, פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד המיני-מדינה של הרשות הפלסטינית הן לא ענישה קולקטיבית, אלא צעדים שנמצאים בתחתית סקלת הנורמות המלחמתיות – נורמות שהמינימום האפשרי שלהן הוא הפצצת מתקנים של האויב ומניעת חופש התנועה שלו.

אי-אפשר לצפות מישראל להתייחס לרשות כאל ישות פוליטית אבל לא כישות צבאית, כשרקטות נופלות על עריה. או שהרשות היא שני הדברים יחד, או שהיא לא אף אחד מהם. אם היא שניהם, אז אין ויכוח על כך שהיא נמצאת במלחמה עם ישראל. אם היא לא זה ולא זה, מן הראוי שישראל תחדש את שליטתה באזורים נטולי החוק של עזה ויו"ש.

הבעיה הבסיסית כאן היא לא ענישה קולקטיבית, אלא חסינות קולקטיבית. אנשי השמאל המערביים עושים רומנטיזציה לעמי העולם השלישי בכך שהם מייחסים להם זכויות ללא חובות וללא אחריות. הערבים בעזה וביו"ש נתפסים כמי שיש להם את הזכות לבחור נציגים פוליטיים, אבל לא את החובה להיות אחראים למה שהנציגים האלה עושים בשמם. יש להם כוח פוליטי, אבל לא אחריות פוליטית. עמדה כזאת לא רק לוקה בחוסר הגינות; היא גם מהווה הודאה של אנשי השמאל בכך שהם מאמינים שהערבים בעזה וביו"ש אינם מוכנים למדינה משלהם.

====
תרגום זה פורסם לראשונה באתר "מידה"

קישור לגרסה האנגלית

תגובות

Saturday, July 12, 2014

שלום הדמים הנצחי

הביטוי "מלחמה היא שלום" נכנס לאוצר המילים התרבותי שלנו לפני כשישים וארבע שנים. בערך בזמן שבו הודפסה יצירת המופת של ג'ורג' אורוול, התקיימו דיונים על שביתת נשק בין ישראל לבין צבאות ערב הפולשים. שביתת הנשק ההיא התחילה את מה שאפשר לכנות מלחמת השלום הארוכה, או השלום המלחמתי.

ההצגה הזאת לא נעשתה אורווליאנית במלוא מובן המילה אלא לאחר שהחל תהליך השלום. התהליך הזה, בין ישראל לבין מיליציות הטרור הממומנות בידי אותן מדינות ששלחו בזמנו את צבאות הפלישה, האריך ימים יותר מרוב המלחמות הממשיות. הוא גם תבע יותר קורבנות מאשר רוב המלחמות האלה.

למלחמה יש סוף; לשלום אין. שלום שבו נמצאים תמיד במלחמה יכול להימשך לנצח, כי בעוד שחסידי המלחמה ממצים בסופו של דבר את הפטריוטיזם שלהם, חסידי השלום לא מוותרים לעולם על החתירה אליו.

מחרחרי המלחמה יכולים לעצור אחרי כמה אלפי הרוגים, אבל מחרחרי השלום ימשיכו לפזז גם על מיליון גופות.

שני עשורים מאוחר יותר, תהליך השלום נכשל בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, ובתי הקברות בשני הצדדים מלאים בהרוגי השלום. אלה היו שני עשורים שיצרו שתי מדינות פלסטיניות כושלות שנלחמות זו עם זו ועם ישראל.

והנה, עשרים שנה אחרי שהכל התחיל, זה עדיין הזמן לשלום. פירושו של "הזמן לשלום" הוא שהגיע הזמן לסחוט עוד כמה ויתורים ישראליים בתקווה להביא את המחבלים ואת מדינותיהם המתקוטטות לשולחן המשא ומתן, לטובת עוד תמונה באלבום המפואר של משכיני השלום. ואם המצולמים יהיו בפוזה הנכונה, אולי ייצא מזה עוד פרס נובל לכל המשתתפים.

היה יכול להיות נעים לחשוב שמחלת השלום היתה אחד מהווירוסים שנישאים רק בזרם הדם של שמאלנים. אבל זה לא המצב.

מדי פעם אני נשאל לגבי פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי-מוסלמי, והשואלים נבוכים כשאני אומר להם שאין פתרון.

"אין פתרון בכלל? אבל חייב להיות פתרון. מה עם כל הקולות המתונים ומלאי הרצון הטוב? מה עם כל האמהות שרק רוצות לגדל את הילדים שלהן לשיר שירי שלום שמחים? מה עם כל החיילים הוותיקים שהתעייפו ממלחמות? ומה אם נכניס את כולם לחדר, שילחצו שם ידיים ויעשו פוזות למצלמה? אפילו אז לא יהיה שלום?"

ככל שהחברה נעשתה יותר "מתקדמת", כך נעשה קשה יותר להסביר אפילו לאנשים אינטליגנטיים שהעולם פשוט לא פועל בצורה כזאת.

במשך שני הדורות של המלחמה הקרה, היה כמעט בלתי-אפשרי לגרום לאנשים להבין שבאמת לא יוכל להיות שלום עם ברית המועצות, מעבר לשלום קר שנשען על מאזן כוחות הדדי. נראה שילדיהם ונכדיהם של הדורות ההם חפים באותה מידה מהיכולת להבין שרוב המלחמות הרציניות מסתיימות באחת משתי דרכים: או שצד אחד נוחל תבוסה ברורה ומשתנה לגמרי כתוצאה ממנה; או שבין הצדדים משתרר שלום קר שנמשך רק כל עוד אף אחד מהם לא מאמין שהוא מסוגל למחוץ את הצד השני בהתקפת פתע.

לישראל אכן היה שלום – עד שהיא התחילה את המשא ומתן לשלום. זה לא היה שלום מושלם, אבל מלבד הבעיות הקלות יחסית של האינתיפאדה – מכה קטנה בהשוואה לאלימות שהחלה אחרי לחיצת היד הידועה לשמצה בגן הוורדים של הבית הלבן – זו היתה תקופה טובה שלא חזרה שוב עד שישראל הפסיקה את משחק תהליך השלום עם המחבלים ולמדה לשמור אותם במרחק בטוח.

אבל לטענת משכיני השלום החובבנים, היעדר יחסי של אלימות הוא לא שלום. שלום בזמן מלחמה הוא לא מה שהם רוצים. הם רוצים מלחמה בזמן שלום. שיהיו לחיצות ידיים ופיגועי התאבדות. שיהיו גופות מדממות שמגורדות ממדרכות, אבל שיהיו גם מקהלות ילדים ששרות על שלום. שיקומו אלף מצבות, כל עוד כולם יכולים להאמין שהשלום בהישג יד.

פולחן השלום הוולגרי הזה, שמתפקד כדת וכציווי שמימי שמאפשר לגברים ונשים שאינם מאמינים בדבר לחזור ולהאמין באנושות, הוא שילוב של רגשנות ריקנית ובורות מחושבת.

חייב להיות שלום בזמננו, אומרים משכיני השלום. וישראל חייבת לספק לנו אותו. עוד נסיגות חייבות להיות מונחות על השולחן. עוד רצון טוב חייב לבוא לידי ביטוי, כדי שמשכיני השלום יוכלו להביט בטלוויזיות שלהם ולהיאנח באמונה מתחדשת בטוב הלב של כל גבר, אישה, ילד ומחבל מתאבד.

עם מי ישראל תעשה שלום? נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שלא התמודד על תפקידו מאז שהחמאס ניצח בבחירות, לא רוצה לנהל משא ומתן. חמאס רוצה לדבר רק על הפוגה קצרה במערכה שלו לחיסול ישראל. כשהוא לא נלחם בחמאס, אבו מאזן מכריז שהוא והחמאס שותפים לאותה השקפת עולם על טרור. ועכשיו כשאבו מאזן וחמאס שוב יחד, כבר ממילא אין עם מי להידבר.

אבל משכיני השלום לא מעוניינים בפרטים. הם אוהבים להשאיר את האידיאליזם האווילי שלהם ברמת התמונה הרחבה. והתמונה הרחבה היא שחייב להיות פתרון. עשרות אלפים דרשו אותו בלונדון לפני המלחמה, וזה מה שצ'מברליין נתן להם. השלום הגיע בזמננו – קצת לפני המפציצים הנאציים. אלפים אחרים דרשו אותו מכל נשיא אמריקאי שישב עם בריון קומוניסטי לשולחן המשא ומתן. וזה מה שהם קיבלו.

בזמנים ההם נחתמו אמנות להגבלת נשק גרעיני שלא היתה להן שום משמעות מבחינת הסובייטים, אבל גרמו לכל משכיני השלום החובבנים להרגיש טוב יותר עם עצמם. ואז, במקום שהשלום יגיע על גבי שולחן משא ומתן, ברית המועצות התמוטטה בגלל קאובוי קטנוני שלא הסכים לוותר על מערכת הגנה מטילים שכל בוגר הרווארד ידע שלעולם לא תפעל בהצלחה. ועכשיו, כשאובמה – עוד בוגר של הרווארד – מנסה בגאווה לקחת קרדיט על מערכת "כיפת ברזל", הם עדיין יודעים שהיא לא תעבוד.

רייגן לא סיים את המלחמה הקרה באמצעות חתימה על אמנות; הוא סיים אותה על-ידי חתירה עיקשת לעליונות צבאית. ולכן, בשם השלום, אותו אובמה שסקר את "כיפת ברזל" בעת ביקורו הממלכתי בישראל, הוכיח לרוסיה את גמישותו הפציפיסטית בכך שביטל את השלב הסופי של מערכת הגנת הטילים האמריקאית במזרח אירופה. כל בוגר של הרווארד יודע שהגנה מטילים לא מביאה שלום.

אבל למי בכלל היו ציפיות מרייגן? הרי השוטה הזה למד בקולג' נידח ביוריקה, אילינוי. איך הוא היה אמור לדעת שאי-אפשר להביס את ברית המועצות?

אובמה דורש מישראל את אותו דבר שהוא מנסה להשיג על-ידי בגידה בפולין בעניין מערכת ההגנה מטילים. וזאת למרות שהזמנים היחידים שישראל נהנתה מסוג כלשהו של שלום היו לאחר סיומה של מלחמה.

בוגרי הרווארד והאנשים שמקשיבים להם יודעים ששלום מגיע רק בקצה שרשרת ארוכה של נסיגות ופייסנות. ואז, אחרי שנתת לרודפיך את מפתחות הבית שלך, את מפתחות המכונית, ואת תליון המזל האהוב עליך – הם יחטטו בכיסיך הריקים, ינידו בראשם ברוגז ויסכימו סוף כל סוף לשלום.

כלומר, במידה והם לא באמת רוצים להרוג אותך.

וזאת הצרה עם משכיני השלום: הם לא באמת לוקחים בחשבון איך לעשות שלום עם רוצחים.

רוב המדינות משליכות לכלא רוצחים אלימים כשהם הורגים עשרה אנשים לשם ההנאה שבדבר. אבל כשהם הורגים עשרה אנשים כדי לשחרר רוצחים אחרים או לטעון לבעלות על טריטוריה, מן הראוי לנהל איתם משא ומתן. והתוצאה היחידה של המשא ומתן היא לגיטימציה לרצח כאמצעי מיקוח.

השלום מוביל למלחמה, מפני שעושי השלום מתגמלים את עושי המלחמה. המשא ומתן נותן פרסים לרוצחים עיקשים שמסרבים להפסיק לרצוח. וככל שהפרסים מתרבים, כך הם רוצחים יותר.

זאת הסיבה שישראל נמצאת באיחור של כמה עשורים באספקת הסחורה שדורשים ממנה כל משכיני השלום החובבנים. בכל פעם שהיא מתקשרת ל"טרור בע"מ" כדי להזמין שלום עם תוספת אחווה, מחבל מתאבד מגיע היישר לדלת הכניסה שלה. וכך, במשך עשרים שנה, במציאות טורדנית שאף אחד ממשכיני השלום לא מעוניין להטריח את עצמו לשמוע עליה... פירושו של השלום היה ונשאר אחד: מלחמה.

בכל פעם שמשיקים שלב חדש בתהליך השלום הבלתי-נגמר, עוד אנשים מתים. יותר אנשים מתים תוך כדי המשא ומתן מאשר בשאר הזמן. ההסבר של משכיני השלום לתופעה הזאת הוא שהמחבלים שאינם יושבים ליד שולחן הדיונים מנסים לתקוע מקלות בגלגלים למחבלים שכן יושבים לידו. המתים הם קורבנות למען השלום, ואם ישראל משיבה מלחמה נגד מחבלים מהסוג הראשון או השני, היא אשמה בתקיעת תהליך השלום – שחוץ מכל פיגועי הטרור, דווקא התקדם מצוין עד אותו רגע.

התשובה ההגיונית היחידה היא שפשוט אין סיכוי שיהיה שלום. שתי קבוצות המחבלים בשתי המדינות שלהן נוצרו למטרה אחת ויחידה – השמדת ישראל. המימון שלהן מגיע מאותן מדינות ששלחו טנקים לכבוש חוות ישראליות בזמן שאורוול היה בשלבי הכתיבה האחרונים של "מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות, בורות היא כוח".

הן לא יפסיקו לנסות להשמיד את ישראל, מפני שזה כל מה שהן יודעות לעשות וזו הסיבה היחידה לקיומן. וכאילו לא די בכך, במשך דורות הן חינכו את ילדיהן לשנוא ואין שום סימן שהן מתכוונות לעצור את מכונת השנאה הזאת, שהיא ההוכחה המובהקת ביותר לכך שהן לא מתכוונות להפסיק להילחם עכשיו או בעוד עשרים שנה. לא כל עוד מערכת החינוך שלהן עסוקה באימון המחבל המתאבד של מחר.

אבל בורות היא דבר שבו משכיני השלום מצטיינים במיוחד. הם לא רוצים לדעת את הסיבות לכך שהשלום לא יכול להתממש. והם גם לא רוצים לשמוע שבכל הקשור לאנשים שדתם מבטיחה להם שיגיעו לגן עדן אם ימותו בזמן שהם משספים לך את הגרון, השלום הטוב ביותר הוא השלום החמוש מכף רגל ועד ראש בברזל ובפלדה.

בשבילם מלחמה היא שלום, ובערות היא כוח.
תגובות

Wednesday, July 9, 2014

תסמונת המולך הישראלית

כשדת נעלמת, דתות אחרות תופסות את מקומה. הן מחקות את הצורות והטקסים שלה, ללא התוכן. הן אמונות ללא אלים, מלבד עצמנו - וללא שטנים, מלבד עצמנו.

תחת איום הטרור האיסלאמי, האמונות הפוסט-דתיות של העולם החופשי מציגות דרמה נטולת אלוהים, שבה הן משחקות כל אחת בתורה תפקידים דתיים עתיקים בלי הדת עצמה. והתפקיד הזדוני מכולם הוא זה של הקדוש המעונה המקריב את עצמו על מזבח העליונות המוסרית של ההומניזם.

כשאנשים כאלה ניצבים אל מול אלימות עדתית וכיתתית, הם נסוגים אל אוניברסליזם שאף אחד מלבדם אינו שותף לו. "אנחנו כואבים את כאבכם", הם זועקים. "הילדים שלנו הם בדיוק כמו הילדים שלכם". אם הרגש הזה היה הדדי, אולי היתה לו משמעות. אבל הוא לא נענה ברגש זהה מהצד השני. הוא בסך הכל אקט חסר-משמעות של מות קדושים הומניסטי.

חברה נעלה מוסרית לא מתאמצת לטפס לעמדה עדיפה של מוסר אוניברסליסטי. ריסון נצחי במלחמה הוא לא הדבר שהופך חברה אחת לנעלה על השנייה. הוא המתכון להכחדה, במוקדם או במאוחר, של כל מה שלחברה הזאת יש להציע לעצמה ולעולם. 

המרכיבים שהופכים חברה אחת לנעלה על השנייה נמצאים בתרבות שלה, באמנויות ובמדעים, במקורות ההשראה הדתיים, בהישגים ההנדסיים, במחקר הרפואי, בשירים ובפיוטים, בשורשים שלה בעבר ובחזון שלה לעתיד. חברה נעלה מוסרית שומרת על הדברים האלה על-ידי הגנתם מפני פולשים ואויבים.

צדקה מתחילה מבית. וכך גם מוסריות.

חברה שהיא מוסרית מכדי להגן על עצמה היא בלתי מוסרית, כי היא אינה מסוגלת לשמור על מקורות המוסריות שלה.

חברה מוסרית אינה חושפת את אנשיה לסכנה במקום להגן עליהם. אם היא נוהגת כך, בשם מושג מעוות כלשהו של התנהלות אתית כלפי האויב, היא לא חברה מוסרית. היא חברה נטולת מוסר.

חברות מוסריות מאפשרות לאנשיהן להיות מוסריים בכך שהן נושאות בנטל ההגנה עליהם. חברה שמשתמטת מהנטל הזה ודורשת מאנשיה להיות מוסריים באמצעות נשיאה בסבל, בין אם מקורו בפשע או בטרור, היא חברה שמציבה בפניהם את הבחירה אם להפוך למפלצות או לקדושים מעונים.

זו לא התנהגות של חברה מוסרית, אלא של חברה שנגועה באינסטינקט של הרס-עצמי, שמפארת את מות הקדושים הריקני של העליונות המוסרית.

ממשלה שלא מגינה על אזרחיה ולא מאפשרת להם להגן על עצמם היא לא מוסרית; היא הרסנית. היא דורשת שהאזרחים ימותו מות קדושים בשם תפיסה אתית שמכלה את עצמה, בכך שהיא מוליכה להכחדתם או להפיכתם למפלצות שנאלצות לדחות כל ערך אנושי במטרה לשרוד.

חברה מוסרית אינה מאמצת הקרבה עצמית לשום מטרה מלבד הבטחת המשכיותה-שלה. 

במסורת היהודית, אדם שמת על קידוש השם בחר במוות פיזי כדי להנציח את הרעיון הדתי שהיה גם זהות לאומית. הוא העדיף דרך מוות שתשאיר בחיים את זהותו הדתית והלאומית, על פני חיים מתים שיאפשרו לו אישית לשרוד אבל ימחקו את העם שלו.

מְקַדֵש השם היהודי החדש בוחר במות קדושים הומניסטי ונטול-דת. הוא מת כדי להוכיח את העליונות המוסרית של עמו. זו הקרבה עצמית בלי משמעות ובלי עתיד. אפשר לשמוע בה את הד קריאתו של מוהנדס גנדי אל היהודים, שיילכו מרצון לתאי הגזים ללא התנגדות כדי לנסח בכך אמירה מוסרית.

ההתבטאות המטורפת הזאת של גנדי בזכות רצח עם, הפכה עכשיו למיינסטרים בחוגים יהודיים.

אחד מרבני סאטמר עורר תגובות נזעמות כשקרא לרצח שלושת הנערים עונש משמיים. אבל איפה היה הזעם כשיהודים שנרצחו כונו "קורבנות השלום"?

אם הרב מסאטמר לפחות אומר משהו בשאלה מי הורג ולמה, מהי התיאולוגיה של קורבנות השלום? למה ישראלים ממשיכים להירצח בשם איזה רעיון מופשט של שלום שלעולם לא מגיע? לאיזו אלוהות דיפלומטית הם מוקרבים? מה פשר התיאולוגיה המוזרה הזאת שנכנסה לבית הדת ומקדשת את מותם המיותר של ילדים?

הרב מסאטמר מאמין שהוא יודע למה ילדים יהודים נאלצים למות. התיאוקרטים של החמאס יודעים למה ילדים יהודים חייבים להירצח. אבל ההנהגה הישראלית נמצאת תחת שעבוד למולך הומניסטי שדורש שהילדים ימותו כדי להוכיח את עליונותנו המוסרית לכל העולם. רק אם נאפשר לילדינו לעלות על המזבח כמנחות עשנות לאל המת של האתיקה האוניברסלית, נזכה בגאולה.

הגאולה עדיין לא הגיעה. אינספור קורבנות שלום כבר הועלו על המזבח; אבל לא רק השלום, אלא גם ההכרה שישראל תמיד היתה הצד המוסרי במלחמה נגד המחבלים המוסלמים - שניהם רחוקים עכשיו מאי-פעם. רק שבישראל, הוגי הדעות המובילים ומובילי האומה הדעתנים נותרים משוכנעים שזה קורה רק מפני שלא מספיק קדושים מעונים הוקרבו לשם העליונות המוסרית.

אולי אם תל אביב תיהרס בפצצה גרעינית ולהבות של שואה חדשה יעלו השמימה, העולם סוף-סוף יבין שהישראלים עשו כמיטב יכולתם להיות נחמדים לאויביהם. ואם לא, תמיד יש עוד מיליונים שאפשר להעלות על מוקד האוניברסליזם כדי לרצות את האל שיצר האדם במו-ידיו, אליל המוסריות שלנו-עצמנו.

יש מינון חולני של סדיזם ומזוכיזם באמונה נטולת-האמונה הזאת, שחסידיה מייסרים את עצמם כמו הכוהנים הפגאניים של פעם. משטרת ישראל רק מודיעה על כמה מעצרים, ומיד כל הוגי הדעות הנאורים מזנקים וקוראים לצעדים נוקשים וקשוחים עוד יותר, כולל עונש מוות, שלא מוטל אפילו על מחבלים מוסלמים. לאחר שקשרו באופן נלעג את זהותם לשכנוע עצמי בעליונותם המוסרית (אף פעם לא דבר שאפשר לסמוך עליו אצל בני אדם), הם יהרגו את אחיהם שלהם כדי לשמר את ההזיה הזולה הזאת, שמחייבת הקרבה עצמית בקנה מידה לאומי.

לאחר שיצרנו אמונה דתית בעליונות המוסרית של עצמנו, אנחנו חייבים להיות נכונים למות ולהרוג אחרים בשמה. אלה לא קורבנות שלום. זה מוות על קידוש עליונות מוסרית שניתנת להוכחה רק על-ידי הליכתנו כקורבנות לרצח המוני. רעיון כזה הוא סטייה מעוותת הן מהדת שלנו כיהודים והן מהציונות כתנועה פוליטית.

כדי שישראל והעם היהודי יוכלו לשרוד, הציווי המזוכיסטי הזה חייב למות. במקום להקריב את ילדינו ל"תיקון עולם", אתיקה אוניברסליסטית ושכנוע בעליונותנו המוסרית, הגיע הזמן שנקום ונקריב את הדברים האלה על המזבח כדי שילדינו יחיו. בואו ונשליך את כל אלה בערימה על מזבחות לבנו ונעלה אותם באש. בואו וניקח את הרעיונות והספרים, ומעל לכל, את התפיסה השקרית שאנחנו טובים יותר בזכות הקרבתנו העצמית, ונסתכל עליהם נעלמים בעשן.

רק כשהדברים האלה ייכחדו, נוכל להיות יהודים או ציונים. כל עוד הם חיים בתוכנו, הדבר שבו אנחנו מאמינים ושאותו אנחנו עובדים הוא תסמונת סטוקהולם, שלפיה חובה עלינו לספוג התעללות ורצח כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו אנשים טובים ושההתעללות לא משפיעה לרעה על נשמתנו. ככל שמתעללים בנו יותר, כך אנחנו משתכנעים יותר שזה מגיע לנו ומברכים יותר על ההתעללות הזאת, כדי להפריך את התפיסה שהיא מגיעה לנו.

זה מעגל שוטה שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להירצח כדי להוכיח שלא מגיע לנו להירצח; שבו אנחנו שונאים את עצמנו כדי להוכיח שלא מגיע לנו שישנאו אותנו.

במקום להוכיח את מוסריותנו דרך שנאתנו העצמית, בואו נוכיח אותה בכך שנגן על ערכנו. אויבינו מוכנים למות כי אין להם שום דבר להציע מלבד רצח. הבחירה במוות טבעית בשבילם, מפני שהם חסרי-ערך בכל מובן אפשרי של המילה.

בואו נבחר בחיים.

הגישה המעוותת הזאת לא ייחודית לישראל וליהודים. היא השתלטה על המערב כולו. לנוכח כת המוות המוסלמית, בנינו פולחן מוות משלנו. מערכת היחסים הבלתי-מתפקדת הזאת היא כזו של מענה ומעונה. הם יודעים שהם נעלים מוסרית, מאחר שהם רוצחים אותנו. אנחנו יודעים שאנחנו נעלים מוסרית, מאחר שאנחנו מקבלים את ההתעללות ומאפשרים לעצמנו להירצח.

זה החולי הרוחני האדיר שמוריד ציוויליזציות שלמות אל הקבר. חולי שנובע משנאה עצמית ומתחושה מושרשת של חוסר-ערך. המענה והמעונה משוכנעים שניהם שאין להם ערך. המענה מסתיר את התחושה הזאת באמצעות התעללות. המעונה מקבל אותה ואז מתעלה עליה, באמצעות אותה התעללות.

אם לא נלמד להתגאות בתרבויות שלנו, אם לא נלמד לאהוב את הישגינו - נמות. אם נמשיך לכרסם את עצמנו, לנהוג כאילו המוסר והאתיקה שלנו נחותים מאלה של אויבינו - הם יהרסו אותנו ויהרסו את עצמם והחשכה תרד על העולם.

בואו נבחר בחיים, באור ובאהבה. בואו נלמד לאהוב את עצמנו ולשנוא את אויבינו, לא מתוך איזה רפלקס או לאומנות עיוורת, אלא מפני שלמדנו להעריך את הדברים שהם באו לקחת מאיתנו. בואו נגרש את השנאה העצמית. בואו נפרק את פולחן המוות שבנינו ונחליף אותו בדת של חיים.

רק כשנהרוס את פולחן המוות של עצמנו, נהיה מסוגלים להביס את פולחן המוות של אויבינו. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אומר אלוהים לישראל. "ובחרת בחיים - למען תחיה, אתה וזרעך".

אם לא נבחר בחיים, לא נוכל לחיות.

--

קישור לגרסה האנגלית של המאמר
תגובות

Monday, July 7, 2014

יום התלות ההדדית בפוסט-אמריקה

דוֹברוֹת נגררו בנהר ההדסון, רחובות נחסמו, ושוטרים שבאו להרוויח קצת שעות נוספות הוצבו לאורכם. קהל הצופים התחיל להגיע מוקדם כדי לתפוס את מקומות הצפייה הטובים ביותר במפגן הזיקוקים, בחגיגה של חירות תחת שמירה כבדה של יריבי החירות. האנשים האלה לא חגגו את חירויות הכרזת העצמאות או החוקה, אלא את החירות לקבל דברים בחינם.

חברת הקונגרס הדמוקרטית (לשעבר יו"ר בית הנבחרים) ננסי פֶּלוֹסי הסבירה בשעתו שחיוב האזרחים להצטרף לביטוח הבריאות "אובמה-קֵר" הוא קנס על "טרמפיסטים". ושם למטה בהדסון, ספינות מלחמה בריטיות הפליגו פעם במעלה הנהר בניסיון למנוע מבני המושבות הראשונות להיות "טרמפיסטים" על השקעות האימפריה בצפון אמריקה.

נראה היה שהוויכוח סביב השאלה האם ניתן לנשל אנשים ולהכריח אותם לשלם על תוכניות גרנדיוזיות של ממשלה מנותקת הוכרע הרחק צפונה משם, בסראטוגה, שם נכנעו הבריטים בסיומו של קרב מפתח במהפכה האמריקאית. אבל הוויכוח הזה קם לתחייה.

יום התלות ההדדית הוא יום העצמאות החדש. "אני אוהב אותך, אתה סובל אותי, וכולנו חיים יחד בכלכלה מתוכננת עליזה". אנשים עצמאיים נתפסים, כמו בני המושבות, כמי שהרוויחו מההשקעה העצומה של הממשלה מבלי לשלם את חלקם כראוי.

כל מה שהכתר הבריטי באמת רצה היה שהמתיישבים ישלמו את "חלקם ההוגן" - חלק שהגדרתו נקבעה במרחק של אלפי קילומטרים מהם. כל מה שהמתיישבים רצו היה זכויותיהם של אנגלים מן השורה, שהם האמינו שמגיעות להם. בסופה של שפיכות דמים גדולה, המתיישבים השיגו דווקא את הזכות להיות אמריקאים - סדרה משונה של הברות שאמנם באה משמו של מגלה ארצות איטלקי, אבל פירושה הוא ממשלה מוגבלת לשם החופש.

ה"טרמפיסטים" שלא רצו לממן את האימפריה ניצחו בזמנו, אבל בקהל שעשה את דרכו אל ההדסון בקושי היה מישהו שזכר את משמעותו של היום הזה. זכאי הדיור הציבורי, שהם ה"טרמפיסטים" האמיתיים, מקבלים טרמפ בכל דבר ממזון ועד מגורים - אבל את הטרמפ הזה נותנים להם משלמי המיסים שפלוסי ואובמה מגנים כ"טרמפיסטים". והדרך היחידה להמשיך לקבל את הטרמפ הזה היא לבטל את חירותם של כל שאר האנשים.

הזיקוקים הם רק עוד דבר חינמי בים הדברים החינמיים שבו הם שוחים. הארבעה ביולי הוא בשבילם "יום הזיקוקים". לכל מדינה יש ימי זיקוקים, וזה פשוט היום המסוים שבו ארה"ב בוחרת להאיר את שמי הלילה. ליום הזה אין משמעות בשבילם, כי על אף שהם מוקפים בדברים שהם מקבלים באופן חופשי, הם עצמם אינם חופשיים.

ההבדל בין חופש לבין לקיחה חופשית של דברים טושטש בהדרגה, עד שרבים בוודאי חושבים שהמהפכה האמריקאית פרצה בגלל שהבריטים לא סיפקו למושבות שירותי בריאות מסובסדים. אם רק המתיישבים היו יודעים על ה-NHS, הם היו מצביעים לחזור לחיקה של בריטניה.

יש הבדל גדול בין מדינה חופשית למדינה של לקיחה חופשית. אפשר להחזיק באחד מהשניים, אבל לא בשניהם. למדינה חופשית אין אובססיה לטרמפיסטים; רק מדינה של לקיחה חופשית מנסה באובססיביות לגרום לכולם לשלם את חלקם ההוגן לטובת האנשים שרוצים את הדברים החינמיים.

האינדיבידואליזם המחוספס של אמריקה בימי המושבות פינה את דרכו לקהלים מחניקים של אנשים שתלויים הדדית אלה באלה, מיושרים כתף אל כתף, אוחזים זה בארנקו של זה, צועקים "קח ממנו ותן לי".

אנחנו מדינה שמוצפת בזכות לדברים ששולמו בכספם של אנשים אחרים. מדינה שבה הממשלה נותנת לך מזון, דיור וחינוך - בזמן שרשת וול-מארט נותנת לך מוצרים זולים מתוצרת סין, שבעבר יוצרו בארה"ב, בימים שבהם אנשים יכלו להרשות לעצמם לשלם על בריאות, דיור ומזון מבלי לכייס אחד את השני.

הזיקוקים שמתפוצצים בפרחים מרהיבים של כחול ואדום, כסף וזהב, הם הד עמום לדבר האמיתי: אבק השריפה של היריות שהוחלפו בין שני הצדדים הלוחמים - בין חיילי הממשלה ושכירי החרב הגרמנים שלהם מצד אחד לבין המתיישבים המורדים מהצד השני, אלה שבחרו לקחת טרמפ על רוח החופש במקום לכופף את צווארם לטובת חישוביה של אימפריה מתפשטת. ריחו הקלוש של אבק השריפה וצלליהן של הדוברות הם רק חיקוי למלחמה שהתחוללה כאן אז. מחזה של אור וצל שמשמעותו נוגעת בפחות ופחות אנשים עם כל שנה שחולפת.

הנאומים הצפויים מראש משבחים תמיד רעיון כלשהו של ייחודיות ועצמאות אמריקאית, אבל איזה תוכן יש לשני הדברים האלה? האם אנשים רבים כל-כך סיכנו את חייהם רק כדי להיקלע למערכת שלעומתה זאת שממנה הם נמלטו נראית  ליברטריאנית לכל דבר? אילו ידעו שהם עתידים להביא על עצמם את ה-NHS; את "ועדות המוות" שבשלב מסוים יאמצו את פרוטוקול המתות החסד של ה-LCP; ואת מערכת התלות ההדדית שבה כולם נבזזים למען טובת הכלל של הבוזזים - אולי הם היו נשארים בבית, בחוות שלהם, וצופים בעצב בקרבות מרחוק.

דבריו המפורסמים של ג'ון קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך", תמיד היו שקר חלול. הציפייה היא שחצי אחד של העם ישאל מה המדינה שלו יכולה לעשות בשבילו, בעוד החצי האחר ישאל מה הוא יכול לעשות בשביל המדינה שלו.

מלחמת האזרחים המבעבעת הזאת מתוארת לעתים קרובות כמלחמת מעמדות, אבל היא לא סובבת סביב נושא המעמד. יש מיליארדרים ואביונים בשני הצדדים, וקו השבר חוצה את המעמד הבינוני, מפריד בין אלה שמשיגים את הכנסתם מעסקים פרטיים לבין אלה שמקבלים אותה מהממשלה ומתעסוקה במימון ממשלתי.

הארבעה ביולי הוא יום העצמאות, אבל כל יום אחר הוא יום התלות ההדדית - הימים שבהם אנחנו חוגגים את שילובנו, התנדבותנו וציותנו למערכת עצומה שהופכת כל אחד לתלוי בממשלה והופכת את הממשלה לתלויה בכל אחד שעדיין עובד במשהו שאינו הממשלה, כולל החופשיים מכולם, העוסקים העצמאיים.

אימפריות פועלות באמצעות סחיטת כל טיפה ממה שנמצא תחת שליטתן, במטרה לממן את עלויותיהן שלהן.
 
הכתר הבריטי ניסה לרוקן את נכסי אמריקה כדי לשלם את חובותיו, דבר שהוביל למחאות גוברות מצד האוכלוסייה המקומית ובסופו של דבר למהפכה. ועכשיו, אימפריית התלות ההדדית מרוקנת את נכסיהם של נתיניה העצמאיים לטובת נתיניה התלויים ולטובת תשתית התלות, המעסיקה את אינספור הפקידים שמנהלים את כל המערכת.

"מסיבת התה", הן המקורית והן העכשווית, באו לעולם כשממשלה מנותקת והמלך שבראשה הטילו מסים על אוכלוסיית נתינים, שנראו לעיר הבירה המסוגרת כלא יותר מפראים שנאחזים באמונות פרימיטיביות וחיים ללא הטבות הציוויליזציה שבה התברכו הערים המרכזיות בממלכה.

דגל גדסדן, עם הנחש הכרוך שלו, הוא לא סמל שאפשר למצוא על הנהר המפוצל הזה, הזורם סביב האי הצר של מנהטן. אבל אותו אי היה כבר אז מובלעת של נאמנים לשלטון הממשלה, שג'ורג' וושינגטון נאלץ להימלט ממנה תוך שהוא שורף חצי משטח ברוקלין כדי לסייע בנסיגתו. עכשיו האימפריה החדשה פועלת מתוך עיר שנקראת על שמו, ובנייני ענק, שבהם יש יותר פקידים ממספר החיילים הכולל ששיגרו הבריטים למושבות, מושלים במה שעדיין מתואר כ"מדינה חופשית". 

המהפכה האמריקאית לא היתה מאבק למען עוד מדינה, אחת מרבות, אלא למען מדינה חופשית. המדינה הזאת לא פוצלה מהאימפריה כדי לספק שאיפה לאומית של קבוצה אתנית או לממש את ייעודה ההיסטורי. הרעיון המנחה שלה, כמו החג הלאומי, היה עצמאות - אבל לעצמאות יש מעט מאוד משמעות אלא אם כן היא מגיעה אל האדם כאינדיבידואל. 

מדינה שבה כולם הם חלק מקהילה אחת גדולה של תלות הדדית - שוק בתכנון מרכזי שניתן לאיזון רק אם מאלצים כל אחד לקנות את מה שאומרים לו לקנות - היא לא מדינה חופשית. אפילו עצמאית היא לא תישאר לזמן רב. ההיגיון של התלות ההדדית הוא להרחיב את התלות הזאת מעבר לגבולות ולהפוך את האזור ואחריו את כל חלקי העולם לתלויים אלה באלה כדי להשיג שיווי-משקל במאזן הכלכלי.

תלות הדדית חייבה את קצן של זכויות המדינות בארה"ב. היא תחייב בסופו של דבר את קץ זכויות המדינות בעולם. גוש האירו הוא מחזה של קריסה כלכלית תלויה-הדדית עם חילוצים פיננסיים לכל, בשם יציבות אזורית שאין לה יכולת קיום. ארה"ב, כמו ספרד ויוון, מגלגלת את חובה הלאומי לכלכלות נמרצות יותר. כבר אין לנו תלות הדדית עם מדינת האם הבריטית; במקומה יש לנו תלות כזאת עם הרפובליקה העממית של סין, שאת מוצריה אנחנו קונים בעוד היא קונה את חובותינו. 

בזמן שבריטניה מפנה את מקומה לאיחוד האירופי וארה"ב מפנה את מקומה לנפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) והמדינות השונות מפנות את מקומן לאו"ם, נטל התלות ההדדית מועבר למערכות נרחבות יותר ויותר עד שמשקלו גדול יותר מזה של העולם כולו. הנטל הזה הוא כמו סלע שמתגלגל במורד; הוא צובר לעצמו יותר ויותר מאסה, מגביר את תאוצתו, עד שבסוף הוא מתרסק.

המערכת מנסה לדחות את ההתרסקות הבלתי-נמנעת בכך שהיא מוודאת שכל אדם יצרני ישלם את "חלקו ההוגן". היא מנהלת ציד אחרי "טרמפיסטים" - הן אנשים פרטיים והן מדינות - שעדיין לא מתגלגלים במורד, מערערת את שיווי המשקל שלהם ודוחפת אותם מההר. הכל בשם טובת הכלל.

עקרון ה"טרמפיסטים" הוא שהטבות של מדיניות נתונה חייבות להיכפות על כולם, כדי להטיל עליהם לסייע במימון ההטבה. אין גבול טבעי להרחבה כזאת. אם אפשר לומר על המשכורת שלך שהיא עלתה מאחר שאיגודים מקצועיים ניהלו משא ומתן מוצלח על חוזה חדש, אז אפשר לכפות עליך לשלם לאיגוד. אם אתה לא רוכש ביטוח בריאות, מן הסתם אתה מקבל אותו בחינם. אם אתה לא חלק מהמערכת, יהיה צו שלטוני שיהפוך אותך לחלק ממנה.

המונח "טרמפיסטים" הוא גרסה מנומסת ל"פרזיטים" של ברית המועצות. הרעיון עצמו זהה. במערכת שבה הטבות חלות על כולם, כולם מחויבים למערכת. הכתר החדש הוא לא אדם, הוא רעיון. כס המלכות שלמרגלותיו כורע עם חופשי-לשעבר הוא מושבה המוזהב של מדינת הרווחה. בזמן שהזיקוקים האירו את השמיים, מהפכת-נגד ביטלה את המהפכה. יש מלך חדש ופניו מופיעים על כל שערי המגזינים ברחבי הארץ. המתנות הנדיבות שהוא מחלק הופכות את כולם לבני חסות של המדינה, על חשבונם.

גל הזיקוקים האחרון נמוג, הכוכבים הנופלים שוקעים לעבר האדמה ונעלמים בחשכה, אורו של יום העצמאות מתפוגג. האנשים בקהל מתפזרים ומשתרכים באיטיות הרחק מהמחזה הקצר הזה, אל מעבר למתרסי המשטרה, דרך רחובות צרים, מול בנייני ממשלה, חזרה לחייהם התלויים-הדדית במדינה תלויה-הדדית שבה רצונו של העם וזכויותיו של הפרט חשובים פחות מאשר ההצעה התורנית ששואפת לפתור את בעיית העצמאות שלהם באמצעות הפיכת המדינה למקום שבו שולטת עוד יותר תלות.

לפני כמה מאות שנים, ברחובות האלה, גברים ונשים חגגו את קץ העריצות; ובשעתה האפלה ביותר של העיר, טורים של גברים קודרים צעדו על שפת הנהר אל הנקודה הגבוהה ביותר באי כדי להתבצר בקו הגנה אחרון. לפעמים קירות הלְבֵנים של הבניינים הישנים עדיין לובשים את צִלם, ולאור הזהב של הזיקוקים אפשר כמעט לראות אותם - צללים נעים בחשכה, צעדיהם לוקחים אותם צפונה, על שפתיהם שיר שקט ובידיהם רובים; אנשים שאיבדו את חייהם וזכו בהם בהגנה על חירותם.
1 תגובות

Thursday, July 3, 2014

זה לא "הכיבוש" – זה האיסלאם



שלושת הנערים הישראלים שנרצחו – נפתלי בן ה-16 שאהב לשחק כדורסל, גיל-עד בן ה-16 שבדיוק סיים קורס צלילה, ואייל בן ה-19 עם הגיטרה שלו – הובאו למנוחות באותה תהלוכת הלווייה נוראה שמלווה כל קורבן טרור.


הכתבים ישרבטו משהו על "התנחלויות" ועל "מעגל האלימות". הדיפלומטים יקראו לריסון ויזכירו לכולם שרק באמצעות משא ומתן עם המחבלים אפשר יהיה להגיע לפתרון. וכותבי הדעות יכניסו הכל לפרספקטיבה, תוך שהם קוברים את הנערים תחת שכבות של מילים ומעמיסים עליהם אבנים כבדות של שיכחה.

אבל המילים הריקות על "הכיבוש" ועל "מעגל האלימות", העלאתו באוב של הפתרון בדרכי שלום שתמיד עומד להגיע ובסוף לא בא, והמפות שמוסרות עוד שטח לידי המחבלים – כל אלה מתיימרים לטפל בבעיה שאינה קיימת.

שורש העניין הוא לא שטח פיזי, אלא שטח נפשי. לא לאומיות, אלא איסלאמיות. זה לא "הכיבוש"; זה האיסלאם.

"גידלתי את הבנים שלי על ברכי הדת [המוסלמית], הם בחורים דתיים, ישרים ונקיי-כפיים, והמטרה שלהם היא להביא את ניצחון האיסלאם", אמרה אמו של אחד מרוצחי החמאס. לא מדינה פלסטינית. לא פתרון שתי המדינות. לא ארבעים אחוז מפה ושישים אחוז משם. ניצחון האיסלאם.

נפתלי, גיל-עד ואייל נרצחו מאותה סיבה שבגללה נרצחו אינספור אנשים בסוריה, עיראק, מצרים, אפגניסטן, ניגריה ופקיסטן. שלא להזכיר את בריטניה וארה"ב.

הם נרצחו בשמה של מלחמת דת שמשתוללת כבר למעלה מאלף שנים. מוסלמים לא התחילו פתאום לרצוח יהודים ב-1948 או ב-1929. הם לא התחילו לרצוח נוצרים בגלל מדיניות החוץ של ארה"ב או בגלל עסקי הנפט.

מוסלמים לא התחילו לרצוח יהודים ונוצרים בגלל מדיניות חוץ. הם התחילו לרדוף ולרצוח את שכניהם היהודים והנוצרים, מפני שהדת שלהם ציוותה עליהם לעשות זאת.

חמאס, ארגון הטרור שרצח את שלושת הנערים, הוא לא ארגון לאומי פלסטיני, על אף שלפעמים הוא משחק את התפקיד הזה. אמנת חמאס מתחילה באללה ונגמרת באללה. סעיף 5 באמנה קובע שהארגון משתרע על "כל מקום על פני כדור הארץ שבו יש מוסלמים, המאמצים את האיסלאם כדרך חייהם". מטרתו היא ליצור מדינה איסלאמית. כל דבר אחר הוא משני.

האמנה מתארת את חמאס כחלק מ"תנועת האחים המוסלמים" העולמית. מחבלי האחים המוסלמים רוצחים יהודים בישראל מאותה סיבה שהם רוצחים שיעים בסוריה או קופטים נוצרים במצרים.

סעיף 7 של האמנה מסתיים בקטע החדית' האיסלאמי הידוע לשמצה, המכריז שיום הדין יבוא רק כאשר "המוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); כשהיהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, שיצעקו: הו המוסלמי! יש יהודי שמסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"

מעבר לעצם הלהיטות הקנאית לרצח-עם, צריך לזכור שהציטוט הזה מקורו בטקסט בן למעלה מאלף שנים. מי שכתב אותו לא הטיף לרצח המוני של יהודים בגלל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. בימים ההם המוסלמים כבר שעבדו ושלטו באוכלוסייה היהודית במזרח התיכון. היהודים לא איימו על איש. הרעיון של צבא יהודי היה מגוחך באותה מידה כמו טיסה לירח.

השנאה המפעפעת מהטקסט הזה לא נוגעת במאומה לישראל; היא נוגעת בכל אופן אפשרי לאיסלאם.

ההתעקשות להסביר את האנטישמיות המוסלמית במונחים של מדיניות חוץ הוא א-היסטורי כמו לטעון שהיטלר שנא יהודים רק בגלל מלחמת יום הכיפורים. אבל לפחות, שני הדברים האלה קרו במאה ה-20. האיסלאם, לעומת זאת, שנא ורדף יהודים במשך 1,300 שנים לפני לידתה מחדש של מדינת ישראל המודרנית.

יש שתי דרכים להסתכל על המגיפה העולמית של טרור איסלאמי. דרך אחת היא להתייחס לכל עימות של מוסלמים עם נוצרים, יהודים, בודהיסטים, הינדים ועוד שורה של דתות אחרות כנובע מאיזושהי התמרמרות על נסיבות מקומיות שנוצרו לא מזמן. הדרך השנייה היא להתייחס לעימותים האלה כאל ביטויים מקומיים של מלחמת דת היסטורית, כהמשך של גל הכיבושים שהפך את האיסלאם לדת עולמית.

אנחנו יכולים להיות כמו ששת העיוורים שממששים את הפיל האיסלאמי ומניחים שהחדק והחטים שלו הם תופעות נפרדות לגמרי זו מזו. או שאנחנו יכולים לפקוח את עינינו ולראות את הפיל שעומד באמצע החדר.

אמנת חמאס נפתחת בשבחי הקוראן למוסלמים כ"העם הטוב מכולם", ודנה את הנוצרים והיהודים להיות "מוכים בביזיון" על כך ש"העלו את חמתו של אללה".

זו לא הצהרה של לאומיות פלסטינית. זו אידיאולוגיה של עליונות איסלאמית.

אין באידיאולוגיית עליונות שום דבר שפתוח למשא ומתן. אי-אפשר לפייס עליונות. עליונות לא רוצה חתיכה מהעוגה. היא רוצה את כל העוגה. בעלות הברית למדו את זה בדרך הקשה עם היטלר. כך גם אינספור הממלכות שניסו לחיות בשלום עם הצבאות שבאו לכבוש אותם תחת דגלו של מוחמד.

גם אם ישראל לא היתה קמה, חמאס עדיין היה קיים – בדיוק כפי ששאר ענפי תנועת האחים המוסלמים קיימים במקומות אחרים ברחבי המזרח התיכון. אפילו אם הציונות לא היתה באה לעולם, האחים המוסלמים היו רודפים את היהודים תחת שלטונם, בדיוק כמו את הנוצרים במצרים ובסוריה.

גם אם נתניהו, שרון, בגין ועוד אלף ישראלים אחרים שסומנו כנבלים על-ידי סייעני האיסלאם לא היו נולדים, חסידיו של מוחמד עדיין היו ממשיכים לרצוח יהודים, בדיוק כפי שעשו יותר מאלף שנים. גם אם הדגל הכחול-לבן מעולם לא היה מתנופף מעל ירושלים, ואם היהודים היו נותרים רמוסים ורדופים בארצות המוסלמיות כמו הקופטים והזורואסטרים – נפתלי, גיל-עד ואייל עדיין היו נרצחים בידי שני רוצחים שגודלו על-ידי אמהותיהם כדי להביא את "ניצחון האיסלאם".

אין פתרון פוליטי לסכסוך שנובע מאידיאולוגיה של עליונות. אין שום היקף של נסיגות שיגרום לקנאות כזאת להיעלם. אם אלף שנים של יהדות מושפלת ורדופה לא סיפקו את אבות-אבותיהם של רוצחי שלושת הנערים, איך מסירת חלק מירושלים תשיג את המטרה?

פתרונות מתחילים עם אמת. האמת היא שהאלימות האיסלאמית נגד יהודים היא לא דבר חדש או יוצא דופן. רצח יהודים בידי מוסלמים, בין אם בישראל או בבלגיה, לא שונה בדבר מהטבח שמבצעים מוסלמים בנוצרים, הינדים, בודהיסטים ואפילו קבוצות מיעוט שהתפצלו מהאיסלאם. הסכסוכים האלה לא יכולים להיפתר באמצעות פייסנות. אפשר לתת להם מענה רק באמצעות התנגדות.

לא הקורבנות של אלף שנות מערכה רצחנית בשם אידיאולוגיית עליונות הם אלה שצריכים לפייס את כובשיהם. הכובשים הם אלה שצריכים להישיר מבט אל הזוועות שהם גרמו במסע של קולוניאליזם וטיהור אתני, ולבקש את סליחת קורבנותיהם.

לא ייתכן שלום עד שהמוסלמים יבינו שהכיבושים בהשראת מוחמד היו זוועה רצחנית שחיסלה תרבויות ועמים שלמים. רק אז הם יוכלו להשמיע בכנות גינוי לדאע"ש על ניסיונו לחזור על הזוועות ההן. ורק אז הם יוכלו לחיות בשלום עם שאר העולם.


test

 

Copyright © 2010 סולטן קניש / דניאל גרינפילד | Blogger Templates by Splashy Templates | Free PSD Design by Amuki